אני רצה בתוך מבוך ומחפשת את היציאה. אני כמו איזה עכבר
במלכודת שעושים עליו ניסוי ומנסים לראות מתי הוא ימצא את
הגבינה שלו. בשבילו זהו משחק פשוט - העכבר מרחרח עם אפו האפור
והקטנטן וחיש מהר מוצא את הגבינה, אך אני צריכה לרוץ וללכת
לאיבוד כדי למצוא את פיסת הגבינה - החופש שלי.
החיים שלנו מלאים בבחירות. אדם צריך לעשות את ההחלטה הנכונה
כדי להשיג את רצונו בחיים, הגבינה הנכספת, וכמו במבוך האדם גם
ילך לאיבוד ולא ידע מהי הדרך הנכונה.
לפעמים כשאני עוברת בצומת זו או אחרת של המבוך אני מדמיינת
עצמי כלוחמת שוורים בספרד. הקהל עומד על רגליו, צועק ומוחא
בכפיו בחוזקה. השם שלי מהדהד בשמי האמפיתיאטרון והציפייה כולה
מחכה לרגע בו השער יפתח ולעברי ידהר שור זועם, אשר כל רצונו
הוא לנעוץ את קרניו בבשרי. הבד האדום בידיים שלי. הזיעה שוטפת
את מצחי, ליבי דומם. הם צועקים, שואגים, מחכים לראות קצת דם
נשפך על אדמת האמפיתיאטרון. טעות אחת, תזוזה קטנה ולא נכונה
ואני ארגיש את קרניו בתוך גופי.
כשהייתי ילדה תמיד ידעתי מה אני ארצה לעשות כשאני אהיה גדולה.
החלום הגדול להיות עורכת דין, ללבוש את הגלימה השחורה ולחכות
בנשימה עצורה לרגע בו הפטיש יכה על השולחן והשופט יכנס למושבו
כשכולם יעמדו ויחכו לו. השופט יפתח ואני אגן על האינטרסים של
הקליינט שלי, אנצח בשבילו בתחרות הזו עם הצדק, למרות שלפעמים
גם הוא בעצמו לא מסכים עם הדברים שהוא טוען. כשאני אקבל תיק
חדש, יבוא אלי אחד עם מקרה יוצא דופן שיגרום לי לתהות ולחשוב
מהו המעשה הנכון אם בכלל.
זה כל כך פשוט להתעלם מהמציאות ולתת לגורל לעשות את שלו. ככה
לא יהיה את מי להאשים כאשר הדברים לא יסתדרו כפי שאנחנו נרצה.
נגיד זה מה יש, נרים ידיים או פשוט נניף דגל לבן. כל כך קל
לברוח מהקשיים בחיים ולתת להם להיפטר מעצמם. בשעה שהחלטת המאה
תלויה בידך אתה הולך ויושב על כסא נוח בחוף הים. על העיניים
העצומות משקפי שמש ושלווה מקיפה אותך. הנה עוד גל מתקרב לו אל
החול הדק, איזה יום יפה. בצד נערמות להן החלטות על גבי החלטות,
מחכות שתניח עליהן את חותמך ותיתן את הבחירה, תהיה מה שתהיה.
אני יכולה תמיד ללכת לאורך הקיר הימני של המבוך. זו הדרך
הפשוטה ביותר, ככה היציאה לעולם החיצוני מובטחת, אבל הדבר עלול
לערוך שעות ומי יודע בכלל מהו האורך של המבוך הזה. בינתיים אני
אנסה לפעול לפי האינסטינקטים שלי. אומרים שיש איזה חוש שישי
אשר בעת צרה הוא מתחיל לפעול ונותן לך עצות. זו מין תחושת בטן
שמסמנת לך חצים לאורך הדרך. מה אם עשיתי את הבחירה הלא נכונה
ובמקום לצעוד לעבר היציאה אני כולאת את עצמי עוד ועוד בתוך
הסבך?
אלוהים הוא כנראה המדען שנהנה לראות כיצד עכבר המעבדה שלו נאבק
בין היצרים הכי גדולים שלו לבין הצרכים הבסיסיים. יש מלחמה על
נשמתו של העכבר, מין מופע כזה של האלים, ואלוהים נהנה להביט
מלמעלה בדיוק כמו שהקהל בספרד צוהל ומחכה לקרב עם השור.
המלאכים יבואו מצד אחד וינסו למשוך אותו לעבר ההחלטה הנכונה,
השאיפות אותן אפשר וצריך להגשים, ואילו מהצד השני יגיע השטן
הקטן והערמומי וינסה לפתות את עכבר המעבדה בהצעות מרתקות
ופשוטות להפליא. מישהו צריך לשים סוף למלחמה הזאת, לתת להגיון
לנצח את היצר.
אני חושבת שמצאתי איזו דרך קיצור סודית שלא ראיתי עד כה. יש פה
מין מדרגות שמובילות אל מתחת למבוך. "אולי פה נמצאת היציאה,"
אני אומרת לעצמי ומתחילה לרדת במדרגות המוצקות. רוח קרירה
עוטפת אותי. אני מתכרבלת בתוך עצמי כדי שאני לא אתקרר. החושך
מתחיל להיות דומיננטי. ככל שאני ממשיכה לרדת במדרגות נראה שאין
סוף לירידה הזאת. במשעול התמימות אז פסעתי בצעד להוט בעולם
שנראה כמו חידה שאני עוד מעט אפצח. מסתובבת במקום לא מוכר,
מחפשת את הידוע והבטוח - אולי שם תמצא התשובה לשאלת חיי.
החיים מלאי הפתעות. אם לרגע חשבת שהצלחת להבין אותם, פתאום
המציאות חובטת בך ואתה רק מבולבל הרבה יותר. בכל פעם יצוץ משהו
חדש שינסה לסבך את הפשטות. כשאת ילדה קטנה וכל העולם תמים את
נהנית ומשחקת בבובות, אך פתאום ביום אחד את מוצאת על התחתונים
שלך כתם דם ואת מבינה שעולמך עומד להשתנות. צריך להתבגר ולסגל
סגנון חיים שונה. ואז החבר שלך ירצה שתשכבו. מה תגידי? מה
תעשי? כל כך הרבה שאלות מונחות לפנייך. אולי את רוצה לשמור את
עצמך לאחד? אבל את כל כך אוהבת אותו ואם השמועות לגביו נכונות-
הוא יזיין ויזרוק אותך ובכל זאת הוא מוכיח מחדש כמה הוא נאמן
לך.
אז תחפשי לעצמך איזו דרך מסתורית וסודית שתוביל אותך לתשובה
ובדרך את תצטרכי להילחם בפחדים הגדולים ביותר שלך, בחולשות
שעלולות להדוף אותך ולנסות למנוע ממך להגיע לפתרון החידה. "את
לא תצליחי," את אומרת לעצמך. את לא מספיק חזקה בשביל להתמודד
עם כל כך הרבה החלטות בבת אחת. את לא ממש יודעת מה טוב בשבילך.
מהי הדרך הנכונה לפסגה בה את כל כך חושקת.
הלוואי והייתה לי אש כדי להאיר לעצמי את הדרך. לפעמים אני
מצטערת שאני לא מעשנת. למעשנים יש יתרון גדול בחייהם, לרוב
כשהם נתקעים במקום חשוך יש להם איזו מצית שתאיר להם את החשכה
שמולם.
יש בסכנה הזאת מין הרגשה עילאית. זו כמו הרפתקה לעבר הלא נודע.
אני קולומבוס של המאה ה-21. צועדת באיזו דרך חדשה כדי למצוא
מדינה חדשה. אני הולכת בחושך בתוך מנהרה תת קרקעית שמישהו חפר
פה פעם. אני מרגישה כמו בורחת מהכלא השמור ביותר בעולם. מצלמות
רבות נמצאות על הקירות, סוהרים קשוחים שלא מוכנים להקשיב
לגחמות אסיריו, אבל אני מתוחכמת - אני חופרת איזה בור. במשך
כמה שבועות אני מוציאה כל פעם עוד קצת חול כשבסוף אני אמצא את
האור שבקצה המנהרה.
תמיד חשבתי שאני אוהב את הרגשת הסכנה, זה מתבל קצת את החיים
המשונים הללו, למרות שהם בעצמם סכנה. דורותי גם לא ידעה מה
יצפה לה בדרך לעיר הברקת. היא הלכה בשביל האבנים הצהובות כי
היא ידעה זאת הדרך היחידה להגיע הביתה. הדרך ארוכה ומפותלת ולא
נדע יותר לאן היא מובילה. רק בסוף היא גילתה שלא צעדה לשווא
וכל הסכנות שהעבירה את עצמה בה היו שוות את זה.
הבעיה היא שאני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה לעוץ. לי מעולם לא
נתנו הכוונה בצורת שביל אבנים צהובות, אף אחד לא הבטיח לי
שבסוף המסע שלי יהיה מי שייתן לי את הפתרון. לי אין נעליים
אדומות שאומר להן "אין מקום כמו הבית". הבחירה הייתה שלי
ובסופה אני עלולה למצוא את עצמי במבוי סתום, כלואה בתוך החשכה
שאני יצרתי לעצמי. ישנו רק הקול הפנימי שאומר לי להמשיך בדרך
שהתחלתי, לסמוך על עצמי כי אני יודעת מה טוב בשבילי, לא להיכנע
לפחד מהכישלון ולרוץ חזרה אל המדרגות ואל המבוך הסתום.
אני לא מסוגלת יותר, אני חייבת לשבת. כואבות לי הרגליים, הראש
שלי מתפוצץ. אני הולכת כבר שעות ומחפשת  את היציאה מהמבוך אליו
הכנסתי את עצמי. אני ממש מפחדת שעשיתי טעות, שבחרתי את הדרך
הלא נכונה למען חיי. למה לא הלכתי על בטוח? הייתי נצמדת לקיר
הימני והולכת לאן שיובילני - יהיה מה שיהיה, בסוף אני אמצא את
היציאה. בכל זאת, אם לא אנסה לעולם לא אדע מה אני מסוגלת, מה
היכולות שלי.
עברו שנים מאז הייתי ילדה וזאת הייתה התקופה הכי יפה. נולדתי
לחופש, ככה לפחות חשבתי, אבל התחלתי לפחד כשהפחידו אותי. כבר
מזמן אותו חופש שאמור היה להיות כאן בשבילי נדמה כי חדל להיות
קיים. עוד קצת אמונה, כשאלך אראה את התמונה. אין דרך סלולה בלי
מכשול בכל העולם הגדול. הגבול הוא לא בשמיים, הוא מטר ממני. אם
רק אזרום כמו המים הכול יהיה שלי, אפילו החופש.
הסתובבתי לי בתוך עצמי לחפש תשובות ואולי השאלות לא קיימות.
אני עומדת ומנסה להבין, לא נותנת לעצמי לעצום את העיניים,
וההתלבטות קשה כי שתי דרכים הובילו אל האור. מתחמקת מנסה
לסגור, כי לא ידעתי איך אוכל לבחור בין השתיים.
"תרוצי, אל תוותרי, תרוצי," ככה אומר לי האינסטינקט הפנימי. לא
לחזור לאחור, לא להסתכל על העבר. לתת לעתיד לעשות את שלו,
להסתכן. תרוצי אל פנים המנהרה, שם תמצאי את מה שחיפשת. אז אני
רצה בחשכה, נזהרת לא להיתקל באיזו אבן וליפול. עדין אין לי
מושג מה אמצא בסוף המנהרה הזו. כל חיי תלויים באיזו הרגשה
פנימית שאני מסוגלת לצאת מהמבוך הזה ולמצוא את עצמי מאושרת.
זה כמו בריצת מרתון, רק יותר קצר. נראה כמו נצח עד שאגיע אל
הסוף, אך אסור לעצור לרגע כי אם אשבר מישהו יבוא ויעקוף אותי,
ייקח ממני את מה שיכול להיות שלי. צריך לעבוד קשה בשביל להשיג
את החופש.
נראה לי שעיני מתעתעות בי. זו מין הולוגרמה מנסה לשבור אותי.
המנהרה מתחילה להתבהר. אולי העיניים שלי התרגלו לחשיכה. אני
מצליחה לראות כל אבן. האור מתחזק ולפני אני רואה גרם מדרגות
נוסף. זה פוטומונטז', זה לא אמיתי. המח שלי משקר לי. אני עולה
במדרגות, מסתנוורת מהאור החזק. כמעט ולא יכולתי להאמין, מצאתי
את עצמי מחוץ למבוך. עשיתי את הבחירה הנכונה.
הבטתי לפנים, גאה בעצמי. בחוץ היו עצים ואגם, מקום לשלווה.
רצתי לשם והרגשתי שוב כמו ילדה חופשייה. רציתי לפשוט את בגדי
ולרחוץ בעירום. הייתי כל כך מאושרת. ידעתי שעכשיו אהיה מוכנה
למבוך הבא של חיי.