עמי ותמי היו אח ואחות מעצבנים במיוחד. כולם באזור שלהם שנאו
אותם בדם! מרוב ששנאו אותם החליטו להכין עצומה לחיסולם. על
העצומה חתמו כל מי שאי פעם התעצבן בגלל עמי ותמי. כלומר -
כולם. הם הגישו את העצומה לאמם החורגת של עמי ותמי , גריזלדה,
בחשש רב שהיא לא תקבל את הגזירה...

אך לא הייתה להם כלל סיבה לדאוג! האמא החורגת של עמי ותמי שנאה
אותם בדיוק כמו כל השאר - והיא מיד חתמה בתחתית העצומה והראתה
אותה לבעלה.
"יש לי רעיון! בוא נשלח את הילדים הטיפשים ליער ונגיד להם שזה
טיול של הצופים!" קראה גריזלדה בשימחה. " "אבל... הם ישרדו
ביער?" שאל בעלה בחשש... "ברור שלא!" צעקה גריזלדה. "כל העניין
הוא לחסל אותם, טיפש!"
"אני לא יודע..." התלבט בעלה, שלצורך העניין יכונה שמוק. "זה
אמנם מפתה מאוד להיפטר מהם, אבל האם איננו צריכים לחשוב על
רגשותיהם???" קרא ברגש.
"אוווווווווווו סתום כבר!" צרחה גריזלדה ויצאה לחצר.

"עמי! תמי! שרצים קטנים, איפה אתם?" היא קראה בקולי קולות.
"מה את רוצה?" התעצבן עמי שהופיע מאחוריה. "כמעט הצלחנו לזרוק
על השכנה שקית מי ביוב ואז היא הסתובבה בגללך וראתה אותנו! מה
העניין?"
"תקשיבו, מפלצות חמודות, יש טיול של הצופים מחר, ביער המוות!
נכון שאתם רוצים ללכת?!" היא נופפה בידיה בהתרגשות.

"לא!" אמר עמי והתכוון לחזור אל השכנה..

"כן!" צרחה גריזלדה. "זאת אומרת כן, כדאי לכם! תחשבו על זה...
תוכלו המממממ.... לשחק בתופסת  ו... לרוץ ולצרוח... נו - דברים
שילדים קטנים עושים! בני כמה אתם בכלל?!"
"לא זוכרת..." אמרה תמי בהרהור. "האמת שאני לא יודעת לספור
אחרי עשר, אז הפסקתי לספור מאז. ואתה עמי?"
"אני בכלל לא יודע לספור!" אמר עמי בחיוך רחב, מרוצה מעצמו.

"אז אתם נורא רוצים ללכת נכון?" שאלה שוב גריזלדה... "לא!"
חזרו עמי ותמי.
"יופי! ידעתי שתרצו. עכשיו אני אלך להסדיר את הטיול שלכם עם
השומר הצעיר!"
"חשבתי שאמרת שזה טיול של הצופים!" אמרה תמי.
"נו... מה ההבדל בכלל?!" התעצבנה גריזלדה ורצה להרים טלפון
לראש העיר להודיע שהיא נפטרת מהקרציות אחת ולתמיד.
"אתה חושב שאנחנו באמת הולכים לטיול בצופים או שהיא עבדה
עלינו?" שאלה תמי את עמי.
"היא עבדה עלינו. אנחנו הולכים למות." ענה עמי באדישות.
"חבל. טוב, לפחות בוא לפחות נזרוק על השכנה את מי הביוב לפני
שנמות, בסדר?" קראה תמי בשימחה.
והם מיד רצו לעבר השכנה בלה והפציצו אותה בשקית המים
המסריחים.

למחרת שלחה גריזלדה את הילדים לבדם לעבר היער שליד ביתם שנקרא
"יער המוות". הוא נקרא כך כי אף אחד לא חזר ממנו חי... עמי
ותמי ידעו את זה, אבל זה לא ממש היה אכפת להם. הם רק רצו לדעת
מה גריזלדה מביאה להם לאכול!
"אוכל? אתם צריכים מזון?" נבהלה גריזלדה. המקרר היה מלא אוכל,
אבל זה היה למסיבה שתכננו לערוך יותר מאוחר לכבוד מותם של עמי
ותמי! מה היא תעשה?!
"טוב נו..." היא נאנחה. "אני אתן לכם קצת לחם ומים." והיא
חיטטה בפח והוציאה לחם מלפני שבוע, ומילאה בקבוק במים שנשארו
מהכביסה האחרונה שעשתה.
"זה הכל?!" התאכזב עמי. "ציפיתי לחטיפים, את יודעת! או איזה
המבורגר או משהו..."
"כן כן..." צחקה גריזלדה. "יאללה יאללה עופו לעבר מותכם!
כלומר, התכוונתי לומר שממש תמותו מרוב כיף! זה מה שהתכוונתי
לומר!" אמרה גריזלדה והתפקעה מצחוק.

"צדקת. אנחנו הולכים למות." לחשה תמי לעבר עמי כשהם יצאו
לדרכם. "לא נורא. נסתדר עם זה... רוצה לפזר חתיכות מהלחם הזה
כדי שציפורים יחנקו ממנו? אני לא מתכוון לאכול ממנו בכל
אופן!" "כן כן!" צווחה תמי באושר והם התחילו לפזר לאורך הדרך
חתיכות לחם.
"אני רעבה..." קיטרה תמי. "גריזלדה המכוערת הזאת לא הביאה לנו
שום דבר אכיל! מה נעשה?!" היא צעקה ביאוש.
"בואי נעביר את הזמן ונזרוק בלוטים על סנאים!" הציע עמי וזה מה
שהם באמת עשו.

"תגידי, את רואה מה שאני רואה?!" קרא פתאום עמי ועיניו נפערו
בתדהמה.
"מה? אתה מדבר על הסנאי ההוא שפגעתי לו בול בראש?" צחקה תמי.
"לא, פוסטמה! אני מדבר על הבית ההוא שם שבנוי כולו ממתקים!"
צרח עמי.
"ואו! בית ממתקים! בוא נלך לאכול ממנו!" צעקה תמי בהתרגשות.

הם רצו לעבר הבית והתחילו לזלול מהממתקים.

"היי היי היי!" נשמע  לפתע קול צרוד וזקן. "מה אתם חושבים שאתם
עושים?!"
עמי ותמי הרימו את הראש מקירות הבית - וראו מולם אישה זקנה
ומכוערת.

"זה הבית שלי! איך הייתם מרגישים אם היו אוכלים לכם את
הבית?" היא צעקה ונראתה נרגשת ונסערת.
"סתמי יא מכוערת!" אמר עמי והמשיך לאכול.
"סתמי תגיד לאמא שלך!" אמרה האישה הזקנה בכעס. אבל פתאום
השתנתה הבעת פניה. "אם אתם רוצים ממתקים אמיתיים, בואו לתוך
הבית! יש לי שם מלא ממתקים יותר טעימים מאלו!" היא פיתתה את
הילדים.
"את לא סוטת מין, נכון?!" שאלה תמי בחשד.
"אני?! סוטת מין? מה פתאום?" הזקנה נראתה מבועתת. "אני בסך הכל
אישה זקנה ורווקה שרוצה קצת חברה..."
"לא פלא שאת רווקה!" צחק עמי. "מי ירצה להתחתן עם מכוערת
כמוך?"
"אני לא עד כדי כך מכוערת!" נעלבה הזקנה.
"ואת גם מסריחה מהפה..." רחרחה תמי את הזקנה.
"והבגדים שלך מזכירים את הציורים בספר ההסטוריה שזרקנו על
המורה אתמול." הוסיף עמי.
"ואת גם שמנה."
"והאף שלך מעוך כמו תפוח אדמה!"
"והעור שלך כל כך מקומט ויבש..."
"טוב די!" צרחה הזקנה בעלבון. "יש לכם אולי עוד מחמאות?! משהו
על הרגליים שלי במקרה?!"
"אם כבר הזכרת את הרגליים שלך..." התחיל עמי.
"די! לא רוצה לשמוע! בואו תיכנסו ותאכלו שאני לא אצטרך לשמוע
אתכם מדברים!" והיא הצביעה על דלת הכניסה העשויה וופל.

עמי ותמי נכנסו לביתה של הזקנה, לא לפני שעמי תלש חתיכה מהדלת
והכניס אותה לפיו.
"ילדים טורדניים..." רטנה הזקנה.
"מה אמרת?" שאלה תמי בכעס.
"לא כלום! רק אמרתי שאתם ילדים חמודים!" מיהרה הזקנה לומר.

אבל לזקנה הייתה תוכנית! היא הכירה את הילדים, כי ראש העיר היה
פעם חבר שלה והם עדיין היו בקשר... והוא סיפר לה ששני ילדים
מכוערים עומדים להגיע ליער. היא הבינה שאלו הילדים שדיבר
עליהם.
הזקנה אהבה ילדים! היא פשוט השתגעה על הגוף הרך והעסיסי שלהם
ועל פניהם הרכות והטעימות... היא הכי אהבה את הילדים בפיתה.
אבל לפעמים גם בתוך לחמניה.
"אני כבר מאוד רעבה... אבל הם כל כך רזים וכחושים! אני חושבת
שאמלא אותם מעט לפני שאוכל אותם..." הרהרה הזקנה.

היא מיד הכינה מגש של סנדוויצ'ים, המבורגרים, צ'יפס, עוגות,
עוגיות, פיצות ועוד דברים שידעה שילדים אוהבים. היא תמיד שמרה
אוכל כזה למקרה שיבואו ילדים לביקור. היא עצמה שנאה דברים
כאלו.
"בתיאבון!" היא קראה בזמן שהילדים חיסלו את האוכל בטיל.

הזקנה השאירה את הילדים אצלה במשך 5 ימים. בתום הימים האלו כבר
נראו עמי ותמי כמו התמונות של הלפני בפרסומות של שיטות
הרזיה... הזקנה החליטה שהגיע הזמן לאכול...

"ילדים!" היא אמרה בקול ערמומי... "בואו נשחק מחבואים... אבל
אני סופרת ואתם מתחבאים!" והיא הצביעה על התנור שעמד באמצע
החדר. "זה לא שאני דורשת או משהו... אבל אני רוצה שתתחבאו כאן
אם לא מפריע לכם!"
"איזה מקום אחר להתחבא יש בדיוק?" צחקק עמי. החדר היה ריק
מרהיטים חוץ מהתנור, המקרר והשולחן שלא הייתה עליו מפה.

"אז סיכמנו?" קראה הזקנה בשימחה. "אתם תתחבאו כאן!" היא
הצביעה שוב על התנור. "ואני אמצא אתכם!"
והיא מיד החלה לספור. אבל לעמי ותמי לא היה חשק לשחק והם ישבו
והביטו בזקנה.
"10!" צרחה הזקנה ורצה לעבר התנור, לא שמה לב בכלל שהם
לידה...
"ילדים?!" היא קראה בקול. "ילדים! איפה אתם?!"
היא המשיכה לצעוק כל כך חזק שלעמי פשוט נמאס.
"יאללה! סתמי כבר!" הוא צעק ובעט בה... היא נפלה לתוך התנור
והדלת נסגרה עליה.

"אופס..." אמר עמי. אבל לא ממש היה אכפת לו.

תוך חצי שעה הזקנה הייתה אפויה, ועמי ותמי, שהיו שוב רעבים,
אכלו ממנה בתוספת צ'יפס ולקינוח מוס שוקולד.
"אתה יודע..." אמרה תמי לאחר שתקעה גרעפס ארוך. "זה דווקא לא
היה רע בכלל!"
"נכון..." אמר עמי ולקח ביס אחרון מהזקנה. "יש לי רעיון! בואי
נפתה גם אנחנו אנשים להיכנס ונאכל אותם!"
"יאללה!" שמחה תמי והם יצאו וחיפשו אנשים.

למזלם, הפך היער לאתר תיירות, שנקרא - "היער בו מתו עמי ותמי".
אנשים רבים באו לבקר מידי יום, ועמי ותמי לא נשארו רעבים אף
פעם...