הם היו אז שני בחורים תמימים שישבו להם מסביב למדורה אחת,
ודיברו על הא ועל דא.
החליפו אוזניות, צחקו, ניגנו ושרו.
ימי הטיפש - עשרה העליזים. הבחורים הפכו ונהיו לחברים טובים עד
מאד. התחילו לחלום זה באוזנו של חברו. לחלום הם התחילו. על
העתיד. התוודו גם על העבר.
גדלו הנערים ונהיו לחברים בלב ובנפש, אשר דבר לא יוכל לשוברם,
לימדו זה את זה את עיקרי החיים, צפו בסרטים וניתחו שירים.

חברם הטוב זה מכבר, החל מפלרטט עם חמודה אחת, מקסימה שכזאת,
אשר שובה את לב כל רואיה. שבתה בקסמה הרך והנעים את אחד
הנערים.
והנה, עוד נערה לפתע התגלתה, מקסימה ורכה בדיוק כמו קודמתה.
החל הנער הנשבה בקסמן אף הוא מפלרטט עמן.
וחברו הטוב, אשר לא נשבה בקסמי אף אחד, אפילו לא של עצמו,
התעשת והבין את הבעיה שאותה יצר חברו.
את חברו כמעט לא ראה, ובחברתו כמעט לא התראה.
אך הנשבה בקסמיהן של הבחורות העליזות, לא עד מהרה ישוב הוא
להיות, בחור סביב המדורה שמדברים בה על הא ועל דא.

וכאן עובר סיפורינו מפנה, אשר מתבטא בסגנון היפה...

לאט לאט הקשר נחלש,
ובתהליך שכמעט לא הורגש,
הפך השבוי בקסמיהן של הבנות,
לחנפן ולקקן ומביא המתנות.

הבחור השלישי שהמשיך לפלרטט
חש גם כן נבגד והחליט להתעשת,
תפס אז את ראשו ובלבו אמר:
הספור עם השבוי כעת נגמר.
איים ואיים ובסוף זה עזר,
והשבוי הצהיר: "זה נגמר זה נגמר".

בינתיים הבחור החש נבגד,
בביתו הקט טלפן ועמד,
ובצד השני שמע את השבוי,
בקסמיהן של הבנות עושה לו 'פוי'.

בעקבות השיחה,
וההתנהלות באחרונה,
(בין השאר הזלזול,
וזה שלא שמע צלצול.)
החליט הנבגד בשנית שעכשיו חייב הוא להחליט,
האם עומד הוא על שלו,
או חלילה וחס, מתקפל לפני כבודו.

מכיוון שבמילון של הנבגד אין 'התקפלות',
החליט עם השבוי לנתק בתוקפנות,
את הקשר הנפלא
שהלך ושקע...

סיפורנו עוד ארוך מאד,
לספר נוכל בו עוד ועוד,
אך ידי הסופר רפו עכשיו,
שכל היום כמעט לא ישב.
(ובדיוק הרגע עלה על יצועיו...)

אך לסיום מסר חשוב למישהו,
אם ירצה לחזור לימים שהיינו,
כמו שני אחים סביב המדורה,
תדע, רק תדע, שהכל בידך.

עתיד רב מעללים צפוי לנו ביחד,
אם לא תפחד ותעשה את הצעד...



              מוקדש למי שיודע / חושב שזה מוקדש לו...