שונאת לבכות.
שונאת לבכות.
אני שונאת לבכות.
זה מציק.
אני במיוחד שונאת לבכות לבד, אני תמיד בוכה לבד.
ואני שונאת את זה.
כשאני בוכה לבד אני מרגישה עוד יותר לבד ואז אני עוד יותר בוכה
ומרגישה עוד יותר לבד, וככה הגלגל מסתובב ואני נכנסת למין
שרשרת של בכי בלתי ניתנת להפסקה.
והעיניים שלי אדומות ומנופחות, האף שלי מנוזל, אני בקושי
נושמת, הפנים שלי מלאות בדמעות ואני פשוט ממשיכה לבכות.
והעולם יכול ללכת לעזאזל, כל עוד אתה לבד. אבל כשמישהו נכנס
באמצע שאתה בוכה זה נפסק. ככה. בקלות.
כמו שהגיע ככה הלך.
והכי מוזר, שהעיניים פתאום גם נראות פחות או יותר בסדר אני
פשוט נראית עייפה יותר מהרגיל.
אני שונאת לבכות.
לא יוצא לי מזה כלום.
משחרר בתחת. זה רק מוסיף.
כשאני בוכה אני לא מבינה למה אני בוכה, זה לא שאני חושבת שאני
חלשה, זה פשוט מעצבן אותי. זה מעיק.
זה גורם לי להרגיש חרא.
כי אם אני בוכה אז משהו לא טוב. אני יודעת.
זה לא כיף לבכות.
אם רק יכולתי למנוע את הדמעות...
שונאת לבכות.
שונאת לבכות לבד על הלבד.



.