שנה וחצי עברה מאז שקארין נסעה ללוס- אנג'לס עם כרמי. מאז שהיא
עזבה היה שקט בבית, יותר מידי שקט. קארין תמיד אהבה לצעוק. עד
היום אני לא כל כך יודעת אם זה היה תחביב או משהו שזרם
בעורקיה. היא הייתה צועקת על אמא, מקללת ולפעמים גם מאיימת
באיזה סטירה וגם עם אבא היא לא הייתה כל כך רכה בפעמים המעטות
שהוא כבר היה. אני עומדת עכשיו ומחכה לה בשדה שתבוא כבר. אני
יודעת שהיא לא תחזור במצב רגיל, אבל בתכל'ס היא אף פעם לא
הייתה באמת במצב רגיל. אמא אומרת שיש לה את כל הסימפטומים,
כאילו זאת איזה מחלה. אפשר לחשוב, אז היא אומרת ב"ה ולובשת
חצאית, אני יודעת שזה סתם עוד משהו "קאריני" כזה שיעבור לה.
לפני שבוע כרמי חזר לארץ וראינו את הבן-זונה. הוא עמד בדלת עם
זקן שחור ארוך וכיפה, אמא לא זיהתה אותו וחשבה שהוא בא להתרים
כשהוא צחק והעיניים התחמניות הייחודיות לו התכווצו, היא כמעט
חטפה התקף לב. מהרגע שהוא עזב היא נהייתה לחוצה כמו טמפון
והתחילה לקנות ספרים על "חוזרים בתשובה" לכבוד החזרה של קארין
לארץ. אני, בכלל לא מבינה מה כל הקטע, אני יודעת שזה סתם עוד
משהו שקארין עושה בשביל שיהיה על מה לדבר בארוחות המשפחתיות
הפולניות שלנו חוץ מעל הקיגל של דודה חנה. אני כבר מתה לראות
אותה, איפה היא?! אני בוהה במסך הנחיתות כשלפתע אני מרגישה
דפיקה על הגב. אני מסתובבת ורואה אותה. את אחותי הגדולה מכולן-
האלילה שלי. אנחנו מתחבקות וצוחקות ושמחות. אני מעירה לה הערות
על זה שאפילו בתור דוסית היא כוסית והיא מבקשת שאני לא אשתמש
במילים כאלו. אנחנו יוצאות לכיוון החנייה. אמא קולטת אותנו
ורצה אל קארין, היא מחבקת אותה ובוחנת ואז אומרת לנו שנכנס כבר
לאוטו כי כל האוכל שקארין הכי אוהבת מחכה לה בבית. כשהגענו
חיכו לקארין כל המשפוחה- יוצאי פולין והאזור, כל המחוררים
והמסוממים של אזור ת"א והסביבה וכמובן מר' בן-זונה, אמנון יצחק
של הדור הבא, החבר השוביניסט של אחותי- כרמי. כולם כמובן
התחילו לאכול אבל קארין לא נגעה בכלום. אמא, בדרכה הפולנית,
הבינה שאם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד והביאה לה צלחת
מלאה, באמת כמו הר. קארין הסבירה בעדינות שבאמת תודה רבה (ממתי
היא למדה את צירוף המילים הזה?!) אבל היא לא אוכלת ללא הכשר
בד"ץ ובטח שלא בכלים שלנו. אמא נעלבה. באמת, לא בקטע פולני
כזה, אלא ממש באמת. כשכולם הלכו וקארין כבר נרדמה שמעתי מהחדר
שלי  את אמא מדברת עם אבא בטלפון ובוכה. הכרחתי את עצמי להפסיק
להקשיב, זה היה קשה כי אל לנו לשכוח שגם אני פולניה, והלכתי
לישון. כשקמתי עלו ריחות מדהימים מהמטבח, התייצבתי שם תוך
שניות וחשבתי שאני עוד בחלום. אחותי, הגדולה, העצלנית וחסרת כל
היכולות הקולינאריות עומדת במטבח ומבשלת. היא הסתכלה עליי
ושתינו התחלנו לצחוק ואז היא אמרה לי שבשביל עונג שבת לומדים
גם לבשל. אמא חזרה מהעבודה וקארין הסבירה לנו מתי נכנסת שבת
ונתנה בערך אלף הוראות ופקודות. בערב הדלקנו נרות וקידשנו, זה
היה ממש מוזר כי בבית שלנו הכי הרבה שמדליקים ביום שישי זה
קטורת בשביל האווירה. בארוחה היה מין שקט כזה, שקט מפחיד. אף
אחד לא הרים את הראש מהצלחת עד שקארין הפילה את הפצצה ואמרה
שהיא מבקשת שמעכשיו נקרא לה תמר כי קארין זה שם של גויה. באותו
רגע היה נדמה כאילו מישהו הגביר את הווליום של השקט ויותר שקט
מזה כבר לא יכול להיות פה. כל השבת שתקנו. אמא דיברה בטלפון
בלחש שקארין לא תשמע שהיא מדברת בשבת. היא בכתה ושמעתי אותה
אומרת לאבא בטלפון שהיא רוצה את קארין בחזרה, היא רוצה שהיא
תצעק עליה, שהיא תתחצף, שהיא תגיד שהיא מתחתנת עם נרקומן הכל
ורק לא זה. גם אני התחלתי לבכות, לא הצלחתי לשמור את זה בפנים.
פתאום אני כבר לא מכירה את אחותי הגדולה מכולן. כשיצאה השבת
ניגשתי אליה לחדר,פתחתי את הדלת וראיתי אותה יושבת על הרצפה,
אוחזת מספרים ביד וחיוך של סיפוק על פניה. היא גזרה וניפצה
לחתיכות כל אחד ואחד מאוסף 1857 הדיסקים שלה. מסביבה היו גזרי
בדים, זיהיתי את הבגדים , אלו היו הבגדים שהיא נתנה לי לפני
שנסעה. פרצתי בבכי ולראשונה בחיי צעקתי עליה, על אחותי הגדולה
מכולן. בכינו וצעקנו והיא רק הסתכלה לתקרה כאילו יש שם מישהו
ואמרה "זה ניסיון, ניסיון קשה ב"ה". "איזה שם?" שאלתי אותה.
"תפסיקי לזיין ת'שכל על ניסיונות ואלוהים אם יש אלוהים אז למה
אמא לא מפסיקה לבכות מאתמול בלילה? למה? תעני לי? תפסיקי למלמל
ולהסתכל לתקרה כמו מטורפת! חבל בכלל שחזרת! מה את בוכה, מה?
נהיית פתאום רגישה?". אמא יצאה מהחדר והסתכלה עלינו, שוב נהיה
שקט. אמא חיבקה אותי וביקשה שאני אפסיק ואני רק ניסיתי להסביר
לה ששום דבר לא השתנה - לקארין עדיין אכפת רק מדבר אחד -
מעצמה, לא אכפת לה שרע לנו ושאנחנו סובלים ואז קארין ניגבה את
הדמעות חיבקה אותנו ואמרה: "אני מצטערת, אני כל כך מצטערת אבל
ראיתי את האור ואני כבר לא יכולה לעצום את העיניים גם אם זה
אומר להפסיד אתכן, אני אוהבת אתכן אבל אני חייבת לעזוב, אני לא
יכולה להתחזק פה..." קארין עזבה ושוב נהיה שקט בבית ועד היום
יש לי רק חלום אחד שהיא תחזור ותצעק עליי.