[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני כהן
/
קטן קטן אבל...

"הגודל לא קובע," היא אמרה לי בלחש ורעד עבר בגופי, גופי החל
להצטמרר והיא רק חזרה ואמרה לי "הגודל לא קובע, סקוטי, הכול
עניין של רגש, ובך יש המון רגש שובב שלי". באותו הרגע ממש הרגש
פרץ החוצה ושוב התחלתי לבכות. "מה אני אעשה, אמא?! כל פעם אני
מבטיח לעצמי שזהו, הפעם אני לא אבכה בגלל הגובה שלי, אבל זה לא
קל להיות גבר בן 19 באורך של זין של כושי". כן, כן, אני גמד.
ככה נולדתי וכנראה שככה אני גם אמות. אמא שלי, תמיד מנסה
להחדיר בי מוטיבציה ולהגיד לי שיחסית לגמד יש לי פנים "די
בסדר" ושהשיער הג'ינג'י המקורזל שלי "ממש ממוצע וסביר", ואז
כשאני ממש מתחיל להתבאס ממנה, היא לוחשת לי בקולה המתסכל
שהנמשים הכתומים על הפרצוף הקטן והפחוס שלי כל כך חמודים שבא
לה לאכול אותי. כוס אמ-אמא של אמא שלי! אני לא רוצה שאת תאכלי
אותי, אני צריך בחורה ודחוף! אמא תפסה אותי כבר כמה פעמים צופה
בסרט "שלגייה והגמדים המזיינים" ונראה לי שאז היא הבינה שגם
לגמדים יש צרכים. אולי בגלל זה היא סידרה לי את העבודה בסופר
מול הבית. העבודה שם הייתה משעממת, אבל היו מלא בחורות, לחלק
אפילו הייתי רואה את התחתונים, מלמטה. המנהלת, אמילי, די חיבבה
אותי, ותמיד היא הייתה קוראת לי סקוטקוטן, אהבתי את השם הזה,
הוא הדליק אותי וגם היא. היא הייתה בחורה מיוחדת במינה, בחיים
לא ראיתי דבר כזה, כל כך שמנה ומכוערת, היא יכלה לפתוח דוכן
פיצות על הפרצוף שלה מרוב כל החצ'קונים. איזה אומץ צריך כדי
לצאת ככה מהבית, הערצתי אותה על זה. בסוף כל משמרת היא הייתה
קוראת לי למשרד שלה ושואלת איך עבר היום, הייתי אומר לה שטוב
ומחייך, כי מלמטה תמיד הייתי מבחין בחננה שיוצאת לה מהאף.
"קטנצ'יק, אני כל כך שמחה שאתה מאושר פה, אולי תתחיל לפרוק
סחורה במקום לדחוף כל היום עגלות? פשוט, אתה יודע, הפורקים גם
ככה תמיד מתלוננים שנשבר להם הגב מלהתכופף וחשבתי על זה ודווקא
אתה ממש בנוי לתפקיד". כל כך הוחמאתי מהקידום, וואו - לפרוק
סחורה! "ברור", עניתי לה, נלהב. התלהבתי כל כך שחיבקתי אותה
והגעתי לה בדיוק עד ל... חחח... לפעמים משתלם להיות גמד, אה?!
כבר ביום שאחרי, התחלתי לפרוק סחורות. הגעתי מוקדם בבוקר
ומילאתי את כל המדפים הנמוכים. אמילי הייתה כל כך גאה בי, היא
הייתה קוראת לי למשרד שלה בכל סוף יום ומרשה לי לחבק אותה ואני
מאוד נהנתי אפילו שהיא לא הייתה כל כך דומה לשלגייה מהסרט, אבל
במצבי אני יודע שמי שממיין לא מזיין. ואני, אני כל כך רציתי
לזיין. לאט לאט עברנו מחיבוקים לליטופים ולעוד כל מיני פעולות
מוזרות שהתאימו לגודל שלי. אמילי הייתה מחמיאה לשיער המקורזל
שלי ומושכת לי אותו בטירוף. היא אהבה גם את הנמשים הדפוקים שלי
והייתה מלקקת לי אותם כאילו הם גלידה, אבל יותר מכל היא אהבה
את הבולבולון הקטן שלי והייתה קוראת לי "סקוט ג'וניור". לפעמים
זה היה פוגע בי והייתי בוכה, אבל זה עבר לי מהר כי סוף כל סוף
הפכתי מגמד לגבר, הגבר שבגברים. אני כנה עם עצמי ולכן אני מודה
שאמילי היא יצור די דוחה. אחרי שמיציתי את החוויה המינית
הסוערת, הרגשתי שאני צריך להתפתח ולחוות גם עם אחרות. ניסיתי
לדבר איתה ולהגיד לה שאני מפחד שיגלו עלינו, אבל היא רק הושיבה
אותי עליה ואמרה "פיצי שלי תהיה בשקט, או שאני אוכל אותך".
הפיצה הזאת התחילה להתעלק עליי. בבקרים כשהייתי מגיע היא הייתה
אומרת: "היום במקום לפרוק סחורות אתה תפרוק משהו אחר..." כל כך
נגעלתי שברחתי ממנה והתחבאתי מתחת לשולחן. היא ניסתה להתכופף
ולמשוך אותי, אבל היא הייתה כל כך שמנה שהתחת הענק שלה כמעט
פוצץ לה את המכנסיים. אולי אני גמד, אבל גם לי יש סטנדרטים.
מהר מאוד הוכחתי לה  שיש לה טעות ואני לא מעוניין, אבל אמילי
לא ויתרה - האגו הנשי לא נתן לה. ניסיתי לשקוע בעבודה שלי,
להתעלם ממנה, להרים לכלוכים מהרצפה, לסדר את המדף התחתון,
לאסוף פרות שנפלו מהארגזים, אבל זה לא עזר. אמילי ידעה מה היא
רוצה וזה היה אותי. כשהבטטה המחוצ'קנת הבינה שזה נגמר היא החלה
לנקום ולהטיל עליי משימות קשות ביותר כמו סידור המדף השלישי,
היא הביאה את כל העובדים בחנות להסתכל ואמרה בקול: "תראו את
סקוטון הקטון, האם הוא יצליח לפרוק סחורה, הגמדון?!" כולם צחקו
ולקחו לי את הסולם. הרגש שבי, שוב פרץ החוצה והתחלתי לבכות.
נזכרתי עד כמה הגודל כן קובע, בניגוד למה שאמא אמרה. מגבר
שבגברים חזרתי להיות הגמד שבגמדים ואפילו שלגייה שנראית כמו
פיצה מבצק עבה כבר לא הייתה לי. הרגשתי מושפל והחלטתי לנקום את
נקמת הגמדים. ניצלתי את מעמדי בתור גמד ג'ינג'י, מנומש ומכוער
שפורק סחורות. ידעתי שיש סיכוי טוב שמישהו ירחם עליי ולכן
תרמתי את גופי למדע ושכבתי איתה בפעם האחרונה, רק שהפעם צילמתי
את זה בוידיאו, אני ממליץ לבעלי לב חלש לא לצפות. לא עברה שעה
וכבר הייתי אצל עו"ד. הגשנו תביעת פיצויים נגד הסופרמרקט בסך 5
מיליון פאונד על התעללות מינית בחריג וכמובן שה- LOOK הלא מאוד
מרשים שלי, שיחק לטובתי  ומיד ניצחתי במשפט. הסופרמרקט הזה, אם
חושבים על זה לעומק, רק טוב הוא עשה לי. הגעתי לשם קטן קטן,
אבל יצאתי גדול מהחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הטרנד עכשיו זה
לכתוב סלוגנין
מתוחכמים
ואיטלגנטים
אני אישית נגד
טרנדים.



ק. מרכוס, מסביר
את עצמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/04 21:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה