זה מן קטע כזה שקמים בבוקר ומסתכלים במראה וקולטים שמי שמסתכל
עלייך מהמראה הוא לא  אתה.
ואז אתה מתחיל לחשוב על השם שלך, על אימא שלך, על החבר שלך, על
הכלב האדיוט שלך
ומבין שכל הזמן הזה כל מה שעברת לא היה מה שחשבת שהוא.
אתה ניגש למטבח ולוקח ת'קפה רק כדי לגלות שזה תה, לוקח עוגיה
רק כדי לגלות שזה בעצם בורקס.
אתה יוצא לרחוב, ואז אתה רואה אותה, זאת שכביכול אתה מאוהב בה,
עומד להנשא לה ולהוליד לה שלושה ילדים.
זאת שכשאתה חושב עליה אתה מרגיש ת'הרגשה הזאת שמרגישים אחרי
שנוגסים בקצפת של הקרמבו או כשמלקקים את השוקולד מהכפית. אתה
בא אליה והמבט הזגוגי בעיניים שלה אומר לך שלה ולך היה כבר עבר
ביחד ולפיכך לא יכול להיות עתיד.
אתה עומד באמצע הרחוב הצר שלך שמשום מה תמיד נראה רחב, מסתכל
על האישה שתמיד חשבת לאהובתך, וקולט שהשם שלך אף פעם לא ממש
התאים למי שאתה.
לפתע אתה מתמוטט ונופל. אתה ממשיך לפול.

וזהו זה. אתה הבנת. אתה בודד. אתה לא מאושר. אתה דפוק.
אתה מתחיל להזכר שכשהיא נפרדה ממך חייכת, וכשאמא שלך נפטרה אתה
לא בכית, ואפילו כשהכלב שלך גסס פשוט לקחת חתול.
המכה שקיבלת מהנפילה גורמת לך להרגיש כאב בכל עצם ורקמה
בגופך.
אתה נעמד ומסתכל לשמיים ורואה רק גהנום ומסתכל לאדמה ורואה את
גן עדן.
הכל הפוך. לא מסודר לא בנאלי כמו שאתה רגיל, אתה מתחיל לבכות.
בבוקר אחד הגעת למצב הזה.
בבוקר אחד התעוררת בעולם האמיתי.