הוא היה בן 15, צעיר ונאה. כולם אהבו אותו. הוא היה מלך הכיתה,
המסמר שבמסיבות, זה שכל הנוכחים רצו להיות איץו, לדבר איתו,
להרשים אותו...
הוא מאוד נהנה מתשומת הלב ומהאהבה הזו. הוא היה זקוק לזה. עד
עכשיו, הוא גר עם סבתו האכזרית, שהאשימה אותו במות הוריו
בלדתו.

אימו לא עברה בדיקות בעת הריונה, ולא ידעה שרגליו עתידות לצאת
קודם, ולא הייתה מוכנה לזה. הוא יצא בנס מבטנה, אך היא נפחה את
נשמתה, ועלתה למקום בו לא ניתן לעקוב אחריה. היא שילמה בחייה
כדי להעניק לו חיים. היא נתנה לו את חייה.
וכשהאב ידע מזה, הוא נראה כמוכה ברק. "אני הולך לשירותים", הוא
אמר בקול שבור, והאחות שכל כך ריחמה עליו, הניחה לו ללכת. אך
הוא לא הלך לשירותים. הוא הלך אל המטבח. ולא כדי לאכול. הוא
לקח את אחת הסכינים הגדולות, ויצא החוצה, אל הגינה האהובה
עליו, שמאחורי בית החולים. הגינה בו הם נפגשו לראשונה.
"אני אמות למענך", הוא אמר לה, "ביום בו יהיה צורך". "הו
ג'יימס", היא בכתה ונפלה לתוך כתפיו. "אתה לא יכול לתאר לעצמך
עד כמה אני אוהבת אותך". "זה כלום לעומת איך שאני אוהב אותך",
הוא אמר ברוך וליטף אותה. השקיעה הייתה מאחוריהם והטילה אור
זהוב על פניהם. היא הייתה כל כך יפה אז... וגם עכשיו...
עכשיו... עכשיו היא מוטלת על המיטה בבית החולים, ללא רוח חיים,
כדי להעניק לו את כל מה שרצה - בן אחד ויחיד, בשם הארי. תינוק
חמוד כל כך, ורך, שרק מחכה שייגעו בו, שיטפלו בו, שיאהבו
אותו...
"הוא לא שווה את זה שאיימי מתה", הוא חשב לעצמו. "דבר לא שווה
את מותה של איימי שלי", הוא חשב, והדמעות פורצות החוצה,
מרטיבות את חולצתו. הוא נתן מבט אחד בסכין שבידו, וידע מה עליו
לעשות.
"תן לי להבין ביום אחד"... הוא התחיל לשיר, ותוך כדי קרע את
ידיו בסכין, עד שהחל הדם לזרום ממנו. זה כאב, אך הוא לא צעק.
הוא ידע כי עוד כמה דקות בלבד, הוא יגיע לשם. הוא יתאחד עם
איימי... יתאחד עם איימי... שעה שחשב על זה כבר הייתה שלולית
של דם לידו, והצבע אזל מפניו, אך הוא המשיך. "תן לי לחייך,
להיות מוקף. ותן לי להספיק הכל עכשיו"... רק עוד קצת, רק עוד
קצת, הוא יתאחד עם איימי... יתאחד איתה... יראה אותה שוב..
יראה אותה... רק עוד קצת... "לחיות לעד..." הוא סיים בקול רועד
מחולשה, נפל על האדמה, ומת. אלה היו מלותיו האחרונות. הוא שוכב
שם, מוטל על הדשא. ללא רוח חיים.

אימו של ג'יימס ואימה של איימי כבר היו שם, מצפות לרגע בו יראו
את הזוג נקרע מרוב אושר, ותינוק בוכה בין ידיהם. הן לא ידעו את
נפשן מרוב התרגשות.
אך כשנכנסו לחדר 300, הן ראו את מה שחששו לו מכל - האחות,
קרועה בין הפתעה גדולה לצער עמוק, מחזיקה תינוק בוכה
בזרועותיה, ואיימי מוטלת על המיטה, מתה. האישה הזקנה והנמוכה
יותר התרפקה על המיטה ובכתה לתוך כתפה של האישה המתה. "בתי,
הו, בתי... למה עשית לי את זה? למה הלכת?... הו, איימי..."
אימו של ג'יימס ניגשה לאחות בסערה. "איפה ג'יימס"? היא שאלה
בהיסטריה. "הלך לשירותים", היא ענתה בקול חלוש. אך היא ידעה
שלא לשם הוא הלך. "בואי", היא אמרה לאימה של איימי. היא עזבה
את ביתה ורצה אחריה. שתיהן ידעו שלג'יימס יש נטיות התאבדות.
הוא ניסה כבר בצעירותו להתאבד, ולא הצליח. "הוא לא עשה את זה,
הוא לא עשה את זה", היא ניסתה לעודד את עצמה. אך כשלבסוף הגיעו
לאותה גינה, הן ראו את מה שהכי לא רצו לראות. הן ראו שלולית
אדומה מדם, לידה מוטלת סכין. ולידה, את גופתו של בחור צעיר
ויפה, םניו לבנות, עיניו פקוחות, ודמעות נשרו מהן, וידיו
חתוכות. הן ראו את ג'יימס. "הוא עשה את זה. אני לא מאמינה, הוא
עשה את זה!" היא בכתה, וחיבקה את בנה בחוזקה, ורצה משם, מוכנה
להחזיק בהארי.

אך היא לא הייתה לגמרי מוכנה להחזיק בו. היא עשתה את זה רק
מתוך כבוד לג'יימס, בידיעה שכך היה רוצה. אך היא לא שמה לב לכך
שג'יימס בטוח לא היה רוצה שינהגו בו כך.
היא לא נתנה לו את מה שרצה אף פעם. "מותרות", היא הייתה קוראת
לזה. אך היו אלה דברים שכל ילד היה גודל איתם. גלידה, גן
ילדים, שעשוע, חברים, אהבה... כל אלה נחשבו בעיניה למותרות.
מגיל צעיר איבד הארי את תמימותו, הבין כי לא משתלם להיות
אופטימי, שהרי האמונה, האהבה והשעשועים הם "מותרות". גם את
נטיות ההתאבדות של אביו הוא ירש ממנו, שהרי הוא ירש אותם
מאביו, סביו של הארי, שהתאבד אחרי ריב גדול עם סבתו. דבר זה
חיזק את נטיות ההתאבדות של ג'יימס.
הארי פשוט היה קם בבוקר, ולא ידע מאיזו סיבה הוא קם. מה הוא
עושה פה, מדוע הוא חי. ולמה שונאים אותו כל כך? מה כבר עשה?
האם הבעיה היא בעצם קיומו?
- פתאום הוא שומע בכי חרישי בוקע מהחדר של סבתו. הוא פתח
בזהירות את הדלת, וראה את סבתו כפי שלא ראה אותה מעולם. פניה
לא היו עוד נוקשות ומלאות כעס, אלא עצובות, אכולות צער
וגעגועים, עיניה דומעות, אדומות ונפחות, רדופות.
"מה קרה, סבתא? למה התייחסת אליי כל 12 השנים האלה? מדוע אני
חי? מה הסתרת ממני כל השנים האלה?". היא חיבקה אותו, וסיפרה לו
הכל. שפכה את רגשותיה לתוך הנער ההוא, ליטפה אותו, התחרטה על
הכל...
מאז יחסה אליו השתנה. היא הותירה לו ללכת לבית הספר, שהיה גן
עדן בשבילו. כולם אהבו אותו וקיבלו אותו אליהם בזרועות פתוחות,
שיתפו אותו במשחקים שלהם, בשיחות שלהם, בסודות שלהם... בשנית
בחייו הוא הרגיש אהבה, חום, רצון לחיות, שותפות, הנאה...
3 השנים האלה היו המאושרות בחייו.

עד היום בו היא הגיעה. קראו לה איימי.
היא הייתה נערה יפה מאוד, בעלת שיער שחור וארוך, עיניים שרק
מבקשות שיסתכל עליהן, ושפתים אדומות ומלאות, שחייכו אליו. הם
התאהבו זה בזו ממבט ראשון.
היא הייתה ילדה חדשה בכיתה.
אך בניגוד לו, אותה קיבלו רק מתוך רגש חובה. איש לא דיבר איתה,
לא שיחק איתה, לא שיתף אותה, לא כלום. וכל זה מפני שאימה יושבת
בכלא על רצח נהג המונית שבתום לב לקח את כספה. אך היא לא הייתה
כזו. היא הייתה אחרת, שונה - ולטובה. אך רק הארי ידע את זה.
אך למרות הכל, הוא היה שותף לזה. למרות שכל כך אהב אותה. הוא
לא רצה להפסיד את חבריו.

יום אחד היא ניגשה אליו, ודיברה איתו. גם הוא דיבר איתה. השיחה
קלחה... עד שהגיעו חבריו. "מה אתה עושה איתה?" הם שאלו בלגלוג
ובכעס, ובשנאה. הוא ישב שם, אובד עצות, ולבסוף החליט: "אומר לה
עד כמה היא מכוערת". דעתם התיישבה. "טוב מאוד", הם אמרו. "כל
הכבוד. ידענו שאתה אחד משלנו".
"מה עשיתי"? היא שאלה בכעס. הוא ניסה להסביר, אך היא אמרה. "לא
יעזור לך כלום. לא אסלח לך. אהרוג אותך. אני קוסמת. מחר אתן לך
להופיע במקום אותו אתה הכי אוהב, לפני כולם, עם שיר אחד שאתה
אוהב באמת. כשיסתיים השיר - תמות".

הוא ביקש ממורתו להופיע. היא הסכימה לאחר שכנועים רבים.

הוא עמד על הבמה. כל מי שליווה אותו במשך 15 שנות חייו, היה
שם. המוזיקה התחילה לנגן, והוא התחיל: "תן לי להבין ביום אחד,
ותן לי להבשיל בבת אחת. למד אותי לעוף, כדי שלא אפחד. ותן לי
להמשיך לחיות לעד". "תן לי להחזיק לה את היד"... ברגע זה, הוא
התחיל לבכות. הוא בכה על מות הוריו, על שנות חייו האומללות, על
החוסר באהבה, על האושר שסוף סוף זכה להרגיש. על אהבתו לאיימי,
ועל החרטה על מה שעשה לה. למה היה חייב להיות כזה חסר עמוד
שדרה? מטומטם, חסר לב וכוח עמידה, והפסיד אותה - ואת חייו.
נותרו לו רק עוד כמה שניות.
"תן לי לחייך, להיות מוקף, ותן לי להספיק הכל עכשיו. למד אותי
למות, תראה איך שאלמד. או תן לי להמשיך לחיות לעד". "לחיות
לעד".
הגיטרות התחילו להחריש, והוא התמכר לצליל. מנסה ליהנות
משניותיו האחרונות על פני האדמה הזו. מרגיש בנשימה אחת את כל
אותם הרגשות שהרגיש בחייו - שנאה, פחד, אהבה, אי ודאות, פרידה,
עצב, תהייה, ייסורים, אושר...
הגיטרות הפסיקו. "לחיות לעד", הוא סיים, ואיימי הקליקה באצבעה.
הוא נפל על הבמה, מת.
עתה הייתה איימי מודעת למה שעשתה. היא הרגה את הבחור אותו
אהבה, רק בגלל כעס רגעי, היא הרי ידעה הכל. היא הייתה צריכה
להבין אותו, ולסלוח לו. אלמלא כן, שניהם היו עכשיו בחיים.
שהרי אז, היא הקליקה באצבעה שוב, ואז היא נפלה על הרצפה בחצר
ההיא, מאחורי בית החולים, כשכל השאר רצו לבכות, ולראות, בפעם
האחרונה, את הארי. מת.

שלא תחשבו שאני המצאתי את השיר הזה. זה שיר של היהודים. השיר
שאני הכי אוהבת בעולם. כל הזכויות שמורות להם!