New Stage - Go To Main Page


"בואנה, שתדע לך, שאני ממש מעריך אותך על זה."
"מעריך אותי?" עוז הציץ לעברי בחצי עין תוך כדי שכטה אחרונה
מהנובלס שלו. "על מה?"
"צריך הרבה אומץ בשביל לעשות דבר כזה..."




הסיפור של עוז התחיל כמה שבועות לפני כן.
איזה ערב אחד, נדמה לי שזה היה יום שני, ישבנו בחדר אני אריק
ומיכאל, אני לא ממש זוכר מה עשינו.
בכל מקרה, התחלנו לשמוע קולות של ניפוץ ושבירה מחוץ לדלת.
מיד קפצנו שלושתנו ורצנו לחדר ממול, של עוז שגיב וברי,
ה"פז"מניקים",
משם הגיע הרעש.
ראינו את עוז משתולל שם, הוא הפך את כל החדר, כולל מיטות
וארונות.
וזה לא שהוא בחור גדול וחזק.
בכל מקרה, המיטות היו הפוכות, כל התמונות ושאר הקישוטים שהיו
על הקירות היו זרוקים על הרצפה, שבורים.
"עוז, תפסיק!" צעק מיכאל וקפץ לתפוס אותו.
אני ואריק עמדנו בצד משותקים, התקפת הזעם המטורפת של עוז ממש
הפחידה אותנו.
עוז היה נראה ממש משוגע באותו רגע, עיניו היו נפוחות והוא
הסתובב בחדר כסהרורי תוך כדי מלמולים לעצמו. הוא העיף את מיכאל
מעליו וביקש מאתנו בקושי, בלחש כזה של עצבים:
"תצאו מפה לפני שאני לא יודע מה אני יעשה לכם".
שלושתנו נלחצנו, סגרנו את הדלת של החדר והתקשרנו לשגיב שהוא
החבר הכי טוב של עוז ושגיב בא בריצה.
מפה ולשם גם מייק ודובי הגיעו, שהם המפקדים של הגף.

שגיב נכנס לחדר לבד עם עוז, וכל שאר החבר'ה ישבו למטה בספסלים
ליד המגורים וחיכו לחדשות.
עוז נרגע לבסוף והובטח לו שיחה עם הקב"ן מחר על הבוקר.
ביום המחרת עוז לא הגיע בכלל למחסן. גם לא במשך שאר השבוע.

אז קצת רקע לסיפור:
אנחנו חיילים בבסיס חיל האויר בדרום, מחסנאים. אני הגעתי לכאן
לפני חודש, גם אם לא ממש רציתי.
זה מקצוע כזה לקב"ניסטים - זאת אומרת חיילים שיש להם פרופיל
נפשי, אם מוצדק או לא.
זה די מטופש שאני חושב על זה, סך הכל מדובר פה בג'וב די חשוב,
אבל לכו תבינו את הצבא.

בשבוע אחרי זה שעוז חזר למחסן הוא היה נראה מאושר מתמיד, אבל
שגיב אומר שתמיד היו לו כל מיני מצבי רוח ככה שלא ייחסתי לזה
עניין מיוחד.
העיקר שלא ישבור פה דברים.

"אתה שומע?"
שאל עוז, בזמן שרק אני והוא ישבנו על קפה במשרד של יוני
המפקד.
"דבר", עניתי.
"בא לי לפתוח פאב שכונתי כזה" התחיל עוז לספר לי את החזון שלו.

"משהו כזה שתוכל לרדת אליו בטרנינג שלך ובנעלי בית שלך,
משהו כזה לא מחייב, לא משהו רשמי.
מקום כזה שתוכל לבוא, לשתות את הבירה שלך עם החבר'ה שלך ולחזור
הביתה. לא לעשות מזה "יציאה".
אתה מבין למה אני מתכוון?"
"בערך". עניתי. "משהו כמו הבית קפה שיש ב"חברים" רק יותר פאבי
כזה"
"כן, בדיוק, קלטת אותי". שמח עוז והצית לעצמו עוד נובלס.
שאלתי אותו כמה פעמים איך הוא מעשן את החרא הזה, אז הוא ענה
שאחרי שנה וחצי בצבא וקופסא ליום הכסף מתחיל להגמר, אז צריך
לחסוך.
מזל שאני לא מעשן.
בדיוק שגיב נכנס למשרד והתיישב גם עם הנס קפה שלו, והמשכנו
לדבר: "נו אז יאללה, תתחיל לחסוך",
אמרתי לעוז, "יש לך עוד שנה וחצי לתכנן".
שגיב התפרץ פתאום עם חצי שיעול חצי משפט כזה "לא בדיוק שנה
וחצי..." והוא ועוז חייכו אחד לשני,
כאילו הם יודעים משהו חשוב.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי את שגיב.
"אל תשאל הרבה שאלות, יא צעיר" ענה שגיב ובזה העניין הסתיים.
כבר אז התחלתי לחשוד.

בין לבין הימים חולפים ועוז נראה רגוע מתמיד. משיחות שעשיתי עם
שגיב וברי התברר לי שהיו לו כמה התפרצויות זעם כאלו בעבר,
ובכלל הבן אדם לא הכי יציב בעולם.

אחרי כמה ימים שמעתי בין עוז ליוני המפקד שיחה ולא ממש קלטתי
במה מדובר אבל שמעתי חלקי משפטים שגרמו לי להבין שהחשד שלי
מוצדק.
ערב אחד בזמן שישבנו בחדר אוכל, אמרתי לעוז:
"עוז, דוגרי, אתה הולך לצאת מהצבא?"
"מזתומרת?" חייך עוז, "כולם הולכים לצאת מהצבא. גם אתה, עוד
שנתיים ומשהו."
"יופי, מצחיק" עניתי בציניות. "ועכשיו רציני, אתה הולך
להשתחרר?"
עוז וברי החליפו ביניהם מבטים.
"חשבתי שזה אמור להיות סוד." אמר ברי.
עוז מיהר לשנות נושא והעניין נשכח.

ביום חמישי אחד, אני ועוז הלכנו לחדר אוכל לאכול צהרים.
עוז זיין לי את השכל בקשר לכמה שהוא שונא ילדים ושרק אתמול
איזה שכנה שלו ביקשה ממנו שיסתכל על הילד שלה מתי שהיא מכניסה
אותו לאוטו, כי הילד ביישן ושמסתכלים עליו הוא לא יברח לה.

"אתה קולט?" אמר עוז, "בשביל מה אנשים מביאים את היצורים האלה
לעולם? תאמין לי שרק צרות זה מביא לך,
מה אתה צריך ילד כזה קטן ומפגר שתצטרך לבקש מזרים להסתכל עליו
שאתה מכניס אותו לאוטו בשביל שלא יברח לך?"
"וואלה" צחקתי. בחור מצחיק העוז הזה.
אני בהחלט יתגעגע אליו. חשבתי לעצמי.
עוד באותו יום עוז ישב במועדון עם הסיגריה שלו ובקבוק קטן של
קולה באיזה רגע שלא היתה עבודה.
"עוז, תענה לי דוגרי עכשיו. בלי שטויות. אני יודע שאתה הולך
לצאת מהצבא, יאללה שפוך. מה הקטע?"
עוז חשב כמה רגעים ונהיה רציני כזה פתאום ואז אמר:
"סגור את הדלת. בוא שב".
התיישבתי.
"שמע, אני באמת הולך לצאת מהצבא. אל תעשה מזה סיפור. זה לא
רציני."
"לא רציני? אתה שומע את עצמך? כאילו, לא יכול להיות שכזה גרוע
לך פה..." למרות שידעתי, גם על עוז וגם שגרוע שם, זה עדיין
הפתיע אותי.
"תשמע, זה לא קשור לפה, באמת שאחלה פה. ויוני הוא אחלה מפקד
שבעולם.
יש לך מזל שנפלת על מפקד כזה, אבל זה לא זה. זה אני הבעייתי
פה. יש לי דברים מסובכים בראש."
משהו בדברים שלו דיכא אותי בטירוף.
אחרי כמה זמן גיליתי שהוא שיקר באיזשהו אופן.
מה כבר ידעתי? אחרי חודשיים בצבא.
"אני בן אדם עם בעיות" המשיך עוז לשפוך את הלב, "בטח שמת לב".
רק חייכתי ועוז המשיך: "ואל תלמד ממני, באמת שלא. תשארו פה עם
שגיב וברי, באמת שיהיה לכם אחלה."
הקול שלו התחיל לרעוד, הוא הצית לעצמו עוד סיגריה וחזר להשען
אחורה.
"ואתה סגור על זה כבר? יש לך אישור והכל?" שאלתי אחרי כמה
רגעים של שקט.
"יש לי שבוע הבא ועדה רפואית, ואז אני עף מפה." עוז חזר
לחייך.
"אז מה? יש לך איזשהם דברי פרידה? עצות לחיים?" צחקתי בכוח.
"כן". ענה עוז בהתלהבות.
יש לו הרבה דברים להגיד על החיים, רק שמישהו יקשיב.
"יש שני דברים שחשוב שיהיה לך נוח בהם, הנעלים שלך, והמיטה
שלך." ענה עוז בשיא הרצינות.
"כי שאתה לא בנעליים, אז אתה שוכב במיטה ולהפך".
"וואלה." חייכתי. יש לעוז את הקטעים האלו שהוא מביא אותה
ביציאות האלו. "ומה קורה אם אתה עם כפכפים?"
"אל תתחכם" גיחך עוז.

שהלכנו לארוחת ערב אמרתי לעוז:
"בואנה, שתדע לך, שאני ממש מעריך אותך על זה."
"מעריך אותי?" עוז הציץ לעברי בחצי עין תוך כדי שכטה אחרונה
מהנובלס שלו. "על מה?"
"צריך הרבה אומץ בשביל לעשות דבר כזה.." עניתי. במדינה מפגרת
כמו שלנו, להגיד למישהו שאתה מעריך אותו שהוא יוצא מהצבא זה
בהחלט יוצא דופן. בד"כ זה הפוך.
"תשמע," אמרתי לו, "אני יודע שזה מוזר שאני מעריך אותך על משהו
כזה, כי בתכלס בכל זאת אתה עוזב את הצבא, אבל להתחיל את החיים
מחדש, להתחיל את התקופה של אחרי הצבא ועוד בלי לסיים אותו.
זה קשה. שתדע לך שזה קשה וצריך המון אומץ בשביל זה."
"טוב תשמע..." עוז חייך אלי בהתלהבות. בטח כל מי שהוא סיפר לו
את זה הגיב בדיוק ההפך.
"בדוגרי, העבודה היחידה שאני לא יכול לעבוד בה בלי לסיים את
הצבא זה להיות עובד מדינה.
ובתכלס, אף פעם לא רציתי להיות עובד בדואר או משהו כזה."
"או נהג קטר", עניתי לו. שנינו צחקנו.

ביום המחרת שהיה אמור להיות היום האחרון של עוז במחסן,
הוא כבר בא על הבוקר עם מדי א', זאת אומרת שהוא לא תכנן
להשאר הרבה.
מהבוקר הוא הסתובב והיה נראה חסר מנוחה. הוא עישן איזה קופסא
וחצי ברצף ודיבר עם עצמו כל הזמן.
הייתי בטוח שקשה לו לעזוב וכאלה, בכל זאת שנה וחצי זה לא
צחוק,
וגם שגיב וברי ובזמן האחרון גם אני, חברים שלו.
ופרידות זה תמיד קשה, בלי קשר.

"מה יש לעוז?" שאלתי את שגיב.
"לא יודע, מזמן כבר הפסקתי להבין אותו".
הפלאפון של עוז צלצל והוא ענה. אחרי כמה מילים הוא יצא החוצה.
אחרי שעה ארוכה עוז חזר עם קופסת ערגליות בטעם תות.
ימית הפקידה ושגיב התלהבו וקפצו על המציאה בלי להסתכל על עוז
בכלל.
אחרי שאכלנו כל יום בבוקר וופלים של שקל וחצי זה היה משהו.
עוז הניח את הקופסא על השולחן ואמר בזריזות תוך כדי הליכה
מהירה החוצה: "טוב אני זזתי. ביי."
הבן אדם הולך לעזוב אותנו, וזה מה שיש לו להגיד.
היינו בהלם לכמה שניות ושגיב ישר קפץ מהכסא ורץ החוצה אחרי
עוז.
אחרי דקה הוא חזר מבואס כולו.
"מה קרה?" שאלנו כולם.
"סבתא של עוז נפטרה היום."






הסיפור הראשון שכתבתי.
מבוסס על מקרה אמיתי. השמות שונו חוץ משמו של עוז.
עוז היה ועודנו (אני מקווה) בחור מוכשר.
יצא לי לקרוא יצירות שלו (בכתב, לא און ליין) עוד שהיינו שנינו
בצבא.
הקשר בינינו נותק כמובן.
עוז, אם אתה נתקל ביצירה שלי במקרה, צור קשר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/2/04 9:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה