רוח חמה מהמזרח, נושאת בחובה ענן אבק, זורמת על מישורי האינסוף
בדרך לא דרך. לרוח אין מטרה, היא פשוט נעה ממקום למקום, נושאת
פיסות קלושות מהעולם...

אותה הרוח נשאה איתה דף ישן, צהוב מאבק ומהזמן. וכאילו לרגע
כיוון את ידה מישהו, נפל הדף לרגליי. וככל דף בעל משמעות
הראויה לסיפור, הדף היה כתוב באותיות שחורות ומסולסלות...

"לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי לו נסיך בטירה לבנה..."

הבטתי אל האופק המשתפל, החמה יצאה מנדנה והחלה מטפסת לאטה בשמי
תכלת זכים, לעבר צידו השני של העולם, רק בשביל להסתתר ולחזור
שוב. ללא כוונה להרע או להיטיב, אלא מכוח האינרציה בלבד...
הבטתי בדף תוך כדי המשיכי בדרכי:

"לנסיך היה סוס לבן, עליו היה רוכב מדי יום ומתאמן. כל בוקר עם
הנץ החמה היה הולך הנסיך לאכיל את סוסו, להשקותו ולטפל
בפרסותיו. כמובן יכל היה לצוות על משרתיו לעשות זאת, אך בגלל
אהבתו הרבה לסוסו רצה לראות שהמלאכה נעשית על הצד הטוב ביותר.
לאחר מכן, היה רוכב על סוסו בשדות הרבים שהקיפו את טירתו, דרך
היערות ועד להר הרחק בצפון..."

הדף נגמר, ומצידו השני היה סוף של סיפור אחר. ופתאום, לצד הדרך
ילד, בגינה של ביתו, אוחז בידו דף הדומה להפליא לדף אותו הביאה
הרוח לרגליי. והילד מביט בי בשתי עיניו ואומר "ספר לי סיפור"
ובעודו מדבר, הושיט לי את ידו עם הדף, ודרך שכבת האבק הופיעה
הספרה 2 בראש העמוד. ופתאום נעלם הילד, ואיתו הבית והגינה,
ובאופן אירוני ביותר, גם הדף. הבטתי בצידו השני של הדף שבידי
ולא היה שם דבר. אך לאט לאט הופיעו מלים דהויות על הדף הריק
הצהוב, וכאילו ידעתי מראש, התנוססה לה בגאווה הספרה 2 בראש
העמוד...

"לאחר שחזר הנסיך לטירה, היה משאיר את סוסו לנוח באורווה,
והולך להתאמן בחרב. היתה לו לנסיך חרב כסופה מבריקה, שיועדה,
מהיום בו יצאה מהכבשן וחושלה על ידי הנפח המלכותי, למטרה אחת
בלבד: להשמיד את הדרקון השחור הגדול שחי במערה שבתוך ההר
בצפון. הדרקון היה מטיל מורא על כל תושבי הממלכה, כי פעם בשנה,
היה יוצא ממאורתו ועף לכפרים בכדי לאכול ולשרוף, לבזוז
ולהשמיד..."

דרכי התמשכה אל עבר רכס לא מוכר, ואיך שהתחיל המדרון לעלות,
מצאתי פיסת נייר על ענף. הפיסה לא גדולה, ובה כתוב "...וכך
התקרב לו אותו היום בשנה..." עצרתי לנוח והשמש במרום. החלק
הקשה ביותר במסעי מתחיל עכשיו.
לאחר שנחתי מספיק, המשכתי בדרכי והתחלתי לטפס...
בהיותי תלוי בין שמים לארץ, מעל לענן, היכן שהשלג לא מפשיר.
בעודי על צוק קפוא, מנסה לעלות בכל כוחי, ראיתי חיזיון.
בשמים מאחורי, התגשמו דמויות, וברקע קול נישא מהעננים:

"...לשון אש זינקה מהשמים ושרפה כל מה שבדרכה. בעקבותיה נחת על
האדמה, שחור רע ונוראי, הדרקון הענק. מייד שילח לשון אש נוספת
במחצית מהכפר. בעודו מתענג על ההרס והחורבן שגרם, הצליף בזנבו
והרס עד היסוד בית עץ שניצב מאחוריו.
אך פתאום, תרועת חצוצרה קלושה נשמעה מרחוק, וניתן היה לראות
באופק נקודת אור לבנה, מתקדמת לכיוון הדרקון. הדרקון, שלא היה
מורגל לראות דברים שאינם בורחים מפניו הסתובב וראה: הנסיך
המדובר שועט אליו בחרב שלופה, על סוסו הלבן, בשריון נוצץ ואור
קסום בוקע מחרבו.
בין רגע נשמע קול פלדה מנתצת קשקשים, ומיד לאחריו צווחה נוראית
של הדרקון, ולא משום שנפצע, אלא בגלל הקסם שחדר דרך חרבו של
הנסיך לתוך בטנו של הדרקון.
מיד חזר הנסיך פעם נוספת, אך יריבו כבר היה מוכן לכך ובמקום
לפגוע בדרקון, נאלץ הנסיך להתגונן מפני לשון אש אדירה שבאה
לכוונו!"

אבן נשמטה מתחת לרגלי, נפלה והדרדרה בהר, לבי פעם בחוזקה
ובשארית כוחותיי עליתי על הצוק, ובעודי מטפס, הקרב בעיצומו.

"הנסיך ירד מסוסו שסונוור מהאש ושילחו בכוון הטירה. בעשותו כך
הצליף בו הדרקון בזנבו והעיפו לאויר. אך הנסיך, תוך כאב, אמר
את מילת הקסם שלמד לפני צאתו לקרב, ובמקום להתרסק על האדמה,
הופיע על גבו של הדרקון. ללא מורא תקע הנסיך את חרבו בעורפו של
הדרקון! הדרקון צרח מכאב והחל להשתולל, מפיל את הנסיך מגבו
ומתחיל לעוף לעבר השמים. אך בשבריר של שניה נתלה הנסיך על כנפו
של הדרקון וקרעה בחרבו.
הדרקון נפל לאדמה והחל מתגלגל.
הנסיך, שכמעט נמעך תחת גופו האדיר של הדרקון השתמש במילת קסם
נוספת וניצב ליד הדרקון, אך מיד נכווה מלשון אש שירק הדרקון
בטירופו."

קמתי על רגליי בראש הצוק והתבוננתי בסיומו של הקרב:

"הנסיך צעד בצעד כושל, אך נחוש לעבר הדרקון המתפתל למולו,
ובתנופה אימתנית כרת את ראשו של הדרקון!
אז באה רוח מכל קצוות הארץ והעלתה לשמים את שיירי גופו של
הדרקון שהפכו לאבק שחור...

והנסיך חזר לטירה הלבנה, ותושבי הממלכה חיו באושר ועושר עד עצם
היום הזה."

החיזיון נמוג ואני המשכתי בדרכי, ורק שאלה אחת קיננה במוחי.

"מה הטעם בלהרוג דרקון, אם אין נסיכה להציל?"