שלושה ימים לפני זה היו לי צירים מאוד חזקים, עד כדי כך שלא
יכולתי לישון כלכך. אחרי כמה זמן די התרגלתי לצירים, וידעתי
כבר לצפות התנהגות כל ציר.

שלושה ימים לפני, הסביבה שלי הייתה כלכך מוכרת ורגועה. פעם
בכמה זמן היו לוקחים אותי לצילומים, לא משהו מיוחד, סתם שחור
לבן, וגם זה קווים לדמותי בלבד... מידי פעם הייתי רוקעת ברגלי
למען ייראו ולא יציקו לי, אבל לא יותר מדי.

ביום חמישי חלה טלטלה עזה מתמיד, ואני אומרת לכם, משהו כמו 700
בסולם ריכטר, האדמה רעדה, ואני התגלגלתי והתגלגלתי בחלל
האוויר. אחרי זה היו עוד כמה גלי המשך וחשבתי שהסערה שכחה,אך
מה פתאום? שלוותי הופרעה שוב ושוב!!!
הפכתי שולחנות וכל מה שנקרא בדרכי, שכן לא מקובל עלי שכך יהיה.

תתייחסו אלי, אני בן אדם !!!
יום שישי היה דומה, אך עוצמת הסערה הייתה כבדה הרבה יותר. אבל
איך אומרים, מתכהים החושים... מה אני אגיד... התרגלתי...

ביום שבת בערב התחילו לי צירים מאוד תכופים, ומדדנו עד שזה
הגיע למרווחים של 5 דקות ואף פחות.
כמו שלימדו אותנו, אם אין ירידת מים, ואין צירים כל חמש דקות,
אין מה לרוץ לבית החולים.
הגענו לבית החולים בסביבות 23:00.

יום שבת היה ה-יום, איום.
מהבוקר רעדה סביבתי, והייתה הרגשה של משהו גדול עומד לקרות.
אתם מכירים את המתח הזה של המצוי והצפוי, אך לא ידוע מתי בדיוק
יהיה הרגע. רק חסרות היו הכינורות...

מילדת יפה (או שלא) בדקה אותי. היא לא מצאה פתיחה ראויה, אבל
ווידאה שיש בהחלט ציר כמו בספר כל חמש דקות.
החליטו לתת לי להישאר עוד כמה זמן בחדר, ויראו מה יעשו איתי.

בערב כבר זה היה ממש בלתי נסבל! בערך ב- 23:00 בלילה נפתחו
השמיים ונחת עלי גוף גדול וחד. הגוף הגדול נעלם די מהר.
הייתה פעם אחת לפני שגוף חיזרי כזה שיגע את העולם שלי, והכריח
אותי לעשות כל מיני דברים שלא ידעתי שאני יכולה לעשות... אבל
זה כבר סיפור אחר.

בסביבות 0:30, מילדת אחרת (הייתה החלפת משמרות או משהו) בדקה
שוב וראתה טיפה התקדמות.

שקעתי לי בתרדמת קלה של כשעה, ואז שוב נקש על קדקודי הגוף הזר,
אך נדמה לי שהוא היה טיפה שונה. אתם יודעים כמו שני יפנים, הם
נראים דומים כל עוד לא חיים בינם. ושוב שקט...

בערך ב- 2:00 רופא בא להחליט מה לעשות איתי הלאה, בדק, ומצא
סימנים מעודדים לגבי צוואר משהו. מונח רפואי שרופאים נוטים
להשתמש בו בלי להסביר בדיוק מה הוא אומר. מה שידוע הוא
כשאומרים שהצוואר מחוק, אז זה סימן טוב.

אני שכבר התרגלתי לדגדוגים התחלתי לצפות לזה, משלימה עם כך שזה
גם סוג של יחס אבל היתה קצת רגיעה. כשכבר חשבתי שאני נחה כמו
שצריך הרגשתי שמישהו מנסה לעשות סבתא סורגת והראש שלי באמצע
מפריע לו

הרופא אמר שבכדי להסדיר את הצירים, ואולי לעודד פתיחה, הוא
ממליץ לתת פפידין (סוג של מורפיום). מה שהם אמרו בנוסף זה שזה
יכול ממש להעלים את הצירים.
בערך ב- 4:00 נתנו לי את הפפידין, ואכן זה העלים את הצירים
והרדים אותי לאללה...עד 12:00!!! סופסוף מנוחה אמיתית אחרי כל
הימים האלו. אני לא יודעת איפה בעלי היה, אבל אני ישנתי...

אחרי שהסורג הלך לו חלפו שעתיים שלמות וגוף זר נוסף שוטט ברחבי
העולם ודגדג לי בראש עם משהו צר מאוד...ו אחרי כמה דקות חשתי
בריח מוזר וטעם שלא הרגשתי קודם, חושי התערפלו ונרדמתי בעל
כורחי... כנראה שזה היה סם מאוד חזק, כי התעוררתי רק ב- 12:00
למחרת... כשגוף זר (כבר לא ידעתי להבחין מהפסטוליות) בחן את
השמיים ונעלם כלא היה....

כשהתעוררתי, בדק אותי הרופא, ומשום שנעלמו הצירים, נתנו לי את
החומר הזה שאני לא רוצה לזכור איך קוראים לו, שיעורר את הצירים
מחדש. וזה עורר ועוד איך. איזה כאבים, בלי שום חומר מרגיע. בכל
ציר כזה, בעלי ניסה להרגיע אותי שזה עוד מעט עובר, וזה לא כלכך
נורא, אבל אני ראיתי לאיזה רמות זה הגיע בסקאלה של מכשיר
המעקב. אלו היו כאבי תופת והייתי מותשת לחלוטין!!!

כשהתבוננתי טוב נדמה לי היה שמשהו השתנה ללא הכר בעולם שלי. זה
לא הרעשים והתזוזות התכופות, הכל היה בשרני יותר, והיה לי הרבה
פחות מקום, כך נדמה לי היה, מבדרך כלל. כאילו רוצים לדחוק בי
לעלות השמיימה. לא ידעתי איך זה יהיה שם למעלה, לא רציתי לחשוב
על זה, זה נראה לי מדכא. למה לחשוב אם יהיה יותר טוב בעולם
הבא?! אני רוצה לחיות בעולם הזה!!! אני חייבת להגיד שהיו לי
חיים די נוחים כאן למטה. ואם בכל זאת ידחקו בי לעלות לעולם של
מעלה, לא ידעתי אם אני ארגיש שאני עוברת מהעולם הזה, אם תהיה
המנהרה הזאת שכולם מדברים עליה זה דורות רבים.

בערך ב- 15:00 ירדו לי המים, וממש לא ידעתי מה לעשות. הצירים
הכאיבו לי עוד יותר, וגם הייתי כולי רטובה. צעקתי על בעלי
שיקרא למישהו, אבל הוא לא מצא אף אחד במחלקה. בסוף הוא הצליח
להביא איזה אח ממחלקה אחרת, שניסה להרגיע אותי, אבל מצד שני
הוא גם הלחיץ אותי, כי הוא חשב ש- Consuma (מלשון
Consumer/צרכן/צרחן) הפוכה, עם הרגליים בכיוון היציאה, וזה מצב
של ניתוח קיסרי כמעט וודאי.

אני לא יודעת מתי זה התחיל בדיוק, אבל ריח אחר ותחושה אחרת מזו
המרדימה התנהלה באוויר, והכל סביבי געש כמו שלא הרעיש בחלום
חלומותיי. נדמה שכל פעם השיאים הרקיעו מעבר לדמיוני. כל פעם
חשבתי ששום דבר לא יכול לקרות יותר גרוע. וזה תאמינו לי היה
חתיכת הרפתקה פראית. אני השתוללתי, רקדתי בקצב המסחרר שהכתיבה
לי הסביבה. רקדתי חמש שעות תמימות, בלי להרגיש שעברה דקה. אני
חושבת שהתעופפו מידי פעם עוד כמה חייזרים בשמיים, אבל הייתי
מוטרפת מלהרגיש, לא היה אכפת לי כלום, העיקר להשתולל!!!

ב- 16:00 הגיע רופא ובדק אותי. הצוואר היה מחוק, אבל הייתה
פתיחה מאוד קטנה. Consuma הייתה בכיוון הנכון (עם הראש בכיוון
היציאה). הוא המליץ להתחיל לתת לי את החומר שכל יולדת כמהה לו,
אפידורל. עם החומר הזה לא מרגישים כלום.
לפני האפידורל, צריכים לתת אינפוזיה מלאה של חומר שמאפשר את
הזרקת האפידורל. ובזמן הזה אני כאבתי, חבל על הזמן, נו כבר
שתיגמר השקית!!! בעלי כל הזמן עודד אותי שאוטוטו השקית נגמרת,
עוד 6 משהו (אני לא יודעת מה אומרות המידות באינפוזיה...אבל זה
ירד מ-10).
כשנתן לי המרדים את האפידורל נשמתי לרווחה. אמנם הרגשתי את
הצירים, אבל לא כמו קודם. הם היו רחוקים ולא כואבים כמעט.
כל שעה בערך בדקו אותי היולדת הנחמדה טלי ועוד שניים שעזרו לה
(מסתבר שהאח שבא אחרי ירידת המים הוא חבר של טלי ובא לעזור לה
בלידה שלי מידי פעם).

ב- 17:00 ומשהו שוב כיסה ענן את האוויר אבל כזה שמערפל חושים.
אני הייתי עדיין באטרף מהשעות הקודמות, אבל נראה היה שהכל
מסביב נרגע יחסית. זה לא שהיה שקט מוחלט אבל בכל זאת....
זאת היתה סייסטה נהדרת, זמן למנוחה טובה. רציתי להתכרבל ולישון
קצת, אבל נראה לי שלמרות שהיה יחסית רגוע מסביב, לא נגוז
הרעיון שאני אעבור לעולם הבא.

בערך ב- 21:00 הייתה כבר פתיחה סבירה, ודחפתי כמו שלימדו אותי
בקורס הכנה ללידה. נראה היה ש- Consuma התקרבה ליציאה, אבל לא
הצליחה לעבור. ניסיתי בעידוד האחים, האחיות ובעלי לדחוף
ולדחוף. רציתי שזה יסתיים בלידה רגילה. אחרי כל מה שעברתי, לא
רציתי ניתוח קיסרי, שהיום אפשר אפילו לבקש אותו מראש.

מידי פעם האדמה מתחתי היתה עולה ועולה, וכמעט הרגשתי שאני
נוגעת בעננים, ואז שוב נרגע. שוב עולה ושוב נרגע. נראה היה לי
שאני לא יכולה לעלות יותר מהגובה שעליתי עד כה, ואולי "הם"
יעזבו אותי בשקט.

בשיא האופוריה הרגעית של אולי בכל זאת אני אוכל לחיות בשלום
בעולם שכלכך אהבתי, פסק האוויר להגיע בדרכים המקובלות בגלל
איזה פלונטר והרגשתי דועכת במהירות עד שהתעלפתי.

קצת לפני 23:00 הדופק של Consuma במוניטור פסק לפתע והחליטו
להבהיל אותי לניתוח קיסרי וב- 23:15 נולדה שחר. לאחר שחתכו את
הטבור, לקח קצת זמן והיא נתנה את הצעקה המקווה!!!

אחרי זמן שאולי היה נצח נפער צוהר בצד העולם שלי, בדיוק בגובה
העיניים, ובערך בגודל שלי, ושני גופים משכו אותי לעולם הבא.

הסיבוך שהיה לי השתחרר, ניסיתי לנשום כמו שהייתי רגילה. לא
רציתי למות שוב. משהו במוחי אמר לי לנסות דרך אחרת. ו..הצלחתי
!
זו היתה חוויתי, עולם אחר לגמרי. אור אחר, רעש אחר, מרחבים
גדולים הרבה יותר!
צעקתי מאושר!!!

את שחר הביאו לבעלי שליווה אותה לחדר הילודים בבית החולים.
אני הייתי משותקת מהאפידורל של הניתוח הקיסרי (היום לא תמיד
עושים הרדמה מלאה) למשך עוד כמה שעות, ורק בצהרים למחרת התחלתי
להרגיש את כל גופי כפעם.

העיקר ששחר נולדה שלמה ובריאה (לפחות במדדים של הלידה) ב-
22.4.01. ושלא תחוו לידות קשות כאלה בחייכם.

מאז כמישהו שואל אותי מתי כל הבריאה האישית שלי היתה, אני
אומרת לו : שתיים בחזקת שתיים שווה ארבע יא אפס אחד.

בהמשך התברר שעם קשר ובלי קשר (הדעות חלוקות) מצבים של מצוקות
עובריים יכול להיות שהשפיעו על ההתפתחות התקשורתית והפזיולוגית
של שחר שהתאחרה למדי.