בימים קדמונים ניצתה להבה
מאבני הצור של האל
הוא שאמר נעשה ונשמע
ולשונה אליו מפלל

וכשהגיע אליה צעד ממרחק
לא נותר לו לנינוח סיכוי
גורלו נקשר בשלה לעולמים
התגלמות של אותו הציווי

והוא איש סגולה עניו וחכם
נושא עימו מסר שמימי
והיא נבחרה בשבילו לרעיה
יגונן עליה במחיר דמים

ניעור מתנומה במרתף עבדים
ניתץ אסוריו וברח
צעד בישימון כמוכה שיגעון
מותיר חותמו היכן שדרך

והמדבר שינה אורחותיו
הפכו ממשרת לאדון
וכשיגיע זמנו להתמודד על ליבה
יהיה המתמודד הראשון

והם נפגשו כשתמורתו בשיאה
הוא הסתכל בה ארוכות וחשק
הוא היסס אך במעט, הוא גישש
ואת כל מתחריו מחק

ומצא לו נחלה בליבה
ואומר בליבו שלנצח
ונשקה לו והותירה סימן
היכן שהגליד כבר הפצע

והוא שם את נפשו בכפו
וכפו לוחמת בלי חטא
וחטאי העבר נשתכחים במהרה
כי מהירה היא דרכו של העת

אך הזמן יש לו דרך שקטה
לבתק את העצום בקשרים
לשעון יש מחוג מרושע
שהופך אוהבים לזרים

והיא פרס למכה לשורה
מעולם לא ניתנה לה ברירה
היא תקמול בידיו הקשות של כובש
תיחנק מחיבוק השררה

ובימים ההם נשמעה קינה עמומה
וגופה חולל לצלילה
קימוריה המופלאים בודדים ולבה
מרוקן, משולל תהילה

הוא בגפו מכתים עלומיו
כלב עיוור וצל חיוור
עומד עירום במלבושיו השחורים
דמו הוא דם של הפקר

משוטט בכל עבר הנה והנה
מפחד מזרים מקנא בסתרים
מתכנס בעצמו ומאבד את עצמו
עירום במלבושיו השחורים

ובתוך הבדידות משושה נמוג
דמתה לחרבה שבארץ ציה
מוטלת עזובה מביטה אל הים
מלווה את החמה מפציעה

אמרו עליה פעם שיפתה מהיופי עצמו
ועליו שהוא הנבחר
כתבו עליו פעם ועכשיו הוא נשכח
והיא רק חול ודרדר

אך כנטוש שפיות הוא ממשיך וטוען
שיש לו יחסים מיוחדים עם האל
"אז מדוע אינו בעזרך עכשיו?"
הוא רק מחייך כשמשהו שואל

אך בגלל אמונה זו המשוגעת
הוא שורד כשהשאר שוקעים
הוא צועד לאיטו כשעיניו לרקיע
מלמולים מפיו בוקעים

ושוכני שחקים הביטו בזה
ועצבונם היה אז לניר
וידעו הם היטב שהרגע קרב
עטרה ליושנה להחזיר

מתוך המון משחית, ברגע ראות
שוב הרים את עיניו ושנה
כי הפעם הבין ללא צל של ספק
שדרכו עליו פעם אחרונה

ואמרו סובביו, תימהוני זה
לא אדם, משונה ומוזר
וקשרו נגדו ללא הרף
הרגהו לפני שיהיה מאוחר

אך מאוחר זה היה כי נפגשו עיניהם
היא מבוישת והוא מדדה ללא חן
ויבשות וימים והרים ביניהם
אך אולי הדבר יתכן

הוא כבר מת מבפנים, נבול ומרוטש
אך מן האופל מגיח ניצוץ
קול יחיד ומיוחד שמתגבר כל הזמן
ועתה מאיים כבר לפרוץ

והתבונן העולם באהוב החוזר
אט אט לאשתו האנוסה      
והא רץ אליה, לא בורח מכלום
אל תבלבלו דהרה במנוסה

והרומנטיקנים יחייכו לעצמם
חיוך של תמימות מתעטפת
ואולי טוב חיות בעולם
בו אש ישנה משתלהבת

וכשהוא שב, כמו המתינה לו
שב החיוך האסור
שב גם היופי, החל מתגנב
למרות שליבה עוד שבור

והם נשאו מחדש בעונת האביב
בה יברא כך בנס חרוט
יום נישואין שסימל לו החופש
אז הוא הגדיר אותו "יום החירות"

לא נודע עוד אושר כזה משובח
כמו זקנתו של יין נושן
אך הלגימה מהולה בחומץ, שכן
צרים צוררים על ביתם

לא ירח של דבש להם
לא שביל של חלב
לא זרים של דפנה עליהם לנום
השכמה!
קום אל הקרב

לימוד מחודש של דרכי הלוחם
הכרה נוספת של להב החרב
רק שזו התחלפה לה ברובה מבהיק
שהרעיש עוד לפני רדת הערב

וכך צועדים איש ואישתו
ידו האחת אוחזת בנשק
השנייה מנסה ללטף ברכות
אך תכופות נגוז לו החשק

והיא בוטחת בו, שידע לנצח
בקרב הניטש על לבה
שגורלו יקשר בשלה לעולם
כמו שנביא אחד אז התנבא.