אנחנו אנחת הסיפוק המהולה בכאב ובתסכול, שאתם משמיעים באישון
הליל.
אנחנו עולות במוחכם בכל פעם שאתם עם מישהי אחרת שהיא לא
אנחנו.
אנחנו החטא
ואנחנו העונש
שיצרתם במו מוחכם.
אנחנו הדבר הבלתי מושג שלעולם תנסו להשיג.
אנחנו יחידות בודדות
באות בלהקים.
כולן מנסות להתחקות לנו, כל מחלצות התפארת שהן נדחסות אליהן
במטרה לגעת ולו מעט בכתר תהילתנו.
הן רק מחצלות הקש שמתמלאות באבק נעליכם בדרכם אלינו.
אין לנו נעורים, ילדות או זקנה.
אנחנו בעלות אינסוף מסכות.
אך ללא פנים משל עצמנו מתחת להן.
פאר היצירה באינספור גרסאות.
ולכן, אמרו לנו
שאנחנו אמורות לחייך ולצחוק
לא לבכות.
שכל החיים עוד לפנינו
אבל עכשיו הוא שיאם
ואנחנו כל כך חנוטות, ריקות מבפנים.
אנחנו כלום מלבד פנים מתוחות, חזה זקוף וגזרה חטובה.
שאתם נוגעים ידכם עוברת דרכנו מלטפת את חלל הפנטזיה.
שחקנו יחד אתכם את המילה "אהבה" משימוש.
ואין בנו עוד כוח לאהוב.
פני גיישה צבועות, מתוחות תמיד בחיוך שניתן לכוון
טלפיים ארוכות משוחות לכה.
ומכל אלו עולה צחנת רקבון של מור ולבונה.
כן, לא טעיתם, אנחנו מדיפות ריח של כלום.
כי אנחנו כ"כ חלולות.
חנוטות במאווינו
אסורות בשלשלאות הנעורים הנצחיים.
בתוך צינוקי "הכמעט"
כמעט נוגעות אבל לא ממש.
אנחנו רק חופנות את פני המסכה בכפינו
כל האיפור כבר נמס ונמרח מדמעות.
המסך סוגר עלינו.
אנחנו לא רוצות להיות יותר בובות בחלונות ראווה.
אנחנו מעדיפות להיות באמת לבד
מאשר להיות כאילו "ביחד"
אנחנו מעדיפות שהשקט ינסר באוזנינו, יוציא אותנו מדעתנו.
כי כאן המילה אהבה כבר שחוקה משימוש.
ואנחנו נקטפות דקה לפני שהבשלנו דיינו.
אנחנו החטא
ואנחנו העונש.
אנחנו הניחוח שממלא את החלל ומותח אותו.
אנחנו השאיפה שבעצמותיכם
ואנחנו נרפד את הדרך בה אתם הולכים אלינו
ואל עריסת קברכם.