כל בוקר הייתי עושה את אותו מסלול לעבודה. יוצאת מהבית וסופרת
3 קומות. בסיבוב של דיזינגוף הייתי מוציאה את משקפי השמש
השחורים שלי ומגינה על עצמי מהעולם. תופסת תאוצה ועוברת על פני
תמונות המנצחים מחוץ להיכל התרבות. בפינת החשמונאים הייתי
מורידה את הסוודר ונותנת לגופי להצטנן מהליכתי המהירה.
עוד דקות בודדות ושוב הייתה נפתחת לה דלת המשרד. ירידה למרתף,
קפה, בלאקאווט של עשר שעות וסוף היום. בדרך חזרה הייתי יוצאת
משנקין אל עבר שדרות רוטשילד. מוחקת את עקבות הבוקר. משננת שוב
את רחובות הכרך הגדול ומגיבה באדישות לכל סלבריטאי בשר ודם
שחלף על פניי.
את שארית הדרך הייתי מעבירה בהרהורים מה אעשה בבית בשעות
שנותרו לי עד מחר, למרות שכבר ידעתי. תוכניות תמיד היו לי מפה
ועד ניו-יורק. תוכניות שהיו נשארות מעבר לדלת הכניסה, ונאספות
בבוקר שלמחרת.
אני אחזור לדירה שלי, ואוריד שירים מהאינטרנט. בזמן שאעקוב אחר
קצב הורדת השירים, אתגעגע לאהוב, אתעצבן על חבר אהוב אחר,
ואנסה להתעמק בסוגיה: האם אדם המחשב את קיצו צריך לחיות את
הרגע ולהתאמץ להנות, או שמא עליו להתעטף באדישות?  בסופו של
דבר כשנהנים מהחיים הצער להיפרד מהם גדול יותר.

חיי מעולם לא נראו לי שבלונים יותר. התחלתי להיות אדם נורמלי
וזה שיגע אותי.
החיים ציפו ממני להתנהגות ההולמת את גילי הכרונולוגי. לא
התכוננתי מספיק טוב ליום שבו אתעורר לבד בת שלושים, עם משכורת
של חיילת  וחזה של בת מצווה.
למעט החצ'קונים, היו לי כל הסימפטומים ההורמונליים של בת
טיפש-עשרה . נתתי לעצמי  עוד ארבע שנים בלבד. תקופת זמן התואמת
את  סבלנותי הקצרה. ארבע שנים הקצבתי לאלוהי הדברים הקטנים
להגדיל אותם. לאמונות התפלות והקמיעות לפעול. לחלומות להתגשם
מעצמם.

עברו חודשיים ונשברתי. הייתי לכודה במלכודת של עצמי. השאיפה
היחידה שנשארה לי הייתה השאיפה לאפס. באמצע-סוף חיי הרגשתי
כסבתא הנתמכת מהרצפה במקל הליכה. לו היו לי נכדים לפחות הייתי
יכולה לספר להם איך הסתיימה הרפתקת האהבים הסוחפת והנסחבת שלי
עם אורן בנס.  שניסים אכן קורים, ואני דוגמא חיה לכך. הייתי
מגוללת בפניהם איך אלוהים ריחם על ילדת גנו והעניק לה בן זוג
אמיתי לחיים. נסיך אמיתי שהתאים בדיוק לנסיכה שהייתי. נסיך
גיבור שהעיף את אורן לכל הרוחות.

אבל אלוהים רק פיזר לנסיכה שהייתי עדשים מתחת למזרון.  אפילו
לישון בשקט לא יכולתי. התחלתי לחשוש שמא באמת, פעם ,יהיו לי
,אולי, נכדים, איזו צביעות זו תהיה למכור להם אופטימיות. אומר
להם שיהיו פרקטיים, שאת החלומות הורודים צריך להשאיר לסוף,
כשכבר לא נשארות שיניים ללעוס, רגליים לרוץ וידיים לתפוס.

לעיתים הייתי מנערת את עצמי, מנסה להבין מאיפה נחתה עליי מנת
היתר של עגמומיות החיים. הבנתי מאיפה. הייתי צרכנית אובססיבית
של אהבה. ולא היה לי הסם הזה, סם החיים. ה"דילר" שלי בושש
להגיע. מסביבי היו פזורים מזרקים חד פעמיים שיותר משמילאו אותי
הביאו לי את הקריז כשאזלו.
סיימתי להוריד עוד תקליטייה  מ"נאפסטר". מתי יהיה לי זמן לשמוע
את כל זה?
בחלומות?
את החלומות שלי השארתי לסוף, לכשיתחיל הקריז האחרון.