הכרתי פעם פיה.
ישבה על המדרכה בדמעות,
עם עיניים עצובות אבל סקרניות,
הכרתי פעם פיה.

הסתכלתי עליה באהבה,
"מה קרה, מתוקונת?
מי הכאיב לך, פיונת?"
הסתכלתי עליה באהבה.

היא בחנה אותי בעיניים דומעות.
"איבדתי את הכנפיים שלי,
אני לכודה פה בעולם ולא יכולה להמריא."
היא בחנה אותי בעיניים דומעות.

סיפרתי לה סיפורים ובדיחות,
על איש בבור ואישה נורא רזה,
על סוסים קסומים ועל חידה עתיקה.
סיפרתי לה סיפורים ובדיחות.

הדמעות נעצרו והיא ישבה בשקט,
ואני חשבתי ופחדתי וקצת דאגתי,
"אתה רוצה לדעת מאיפה עפתי?"
הדמעות נעצרו והיא ישבה בשקט.

לא ידעתי מה לענות.
"פיה קסומה ומתוקה,
אני אקשיב לכל מה שאת רוצה."
לא ידעתי מה לענות.

היא צחקה מהמבט המבולבל על פני.
"באתי ממקום רחוק, רחוק מאוד,
כי רציתי ללמד, שגם פה תוכלו לרקוד".
היא צחקה מהמבט המבולבל על פני.

"גם פה אנחנו רוקדים",
אמרתי להגנת המין האנושי,
"יש בלט, ג'אז ואפילו סגנון חופשי".
"גם פה אנחנו רוקדים".

"מאיפה שבאתי, הריקוד משחרר,
אנחנו לא כבולים לשולחן ועבודה,
אנחנו עם של אומה מרוצה,
כי
מאיפה שבאתי, הריקוד משחרר".

"לפעמים אנחנו רוקדים עבור משכורת,
או להתחרמן ברחבה,
ולעתים כהקדמה להתניית אהבה,
לפעמים אנחנו רוקדים עבור משכורת".

אז היא ליטפה את פני,
ובנשיקה עדינה,
לשלום נפרדה,
אז היא ליטפה את פני.

הסתכלתי עליה בעודה עפה לשמיים
ופתאום בקרבי ליבי נשבר,
כי היא עפה לשמיים
ואני, כאן, אתכם, נשאר.