הכרתי לא מזמן, אדם. או לפחות גוף.
אני מאמינה שהנפש שלו עזבה אותו כבר מזמן... כבר אז.
אבל הוא... האדם, עולם ומלואו... יש בו הכל.

כשפגשתי אותו בסדנא, הוא סיפר לי את סיפור חייו, את אמונותיו,
ואל נא תחשבו אותו כפטפטן. לא ולא! הוא אינו אדם פטפטן כלל
וכלל. הוא הינו אדם שקט בישן ומופנם, אשר למזלי הזדמן לי לפגוש
בו ביום חורף גשום.

הוא סיפר לי על הוריו: גרטה ואברהם (או אברמצ'וק לפי אותו
אדם).
בא ממשפחת יהודים עשירה, מכובדת, עד שנעלמה מפני האדמה ולא
הותירה זכר.  

הוא סיפר לי על אחותו: לורה. שהיתה רק בת חמש כשנלקחה לאותו
מקום נוראי. הכריחו אותה לעבוד ולעמוד באותו שביל מקולל, באותו
שטח קטן אשר בו נלקחו חיי כה רבים, וכך גם חייה.
היא עמדה בשביל המקולל, חיכתה למשיח... למושיע, אך הוא לא בא,
לא ראה, לא הושיט יד לעזרה. לא פה.

הוא סיפר לי על אחיו: שלומ'קה. שהיה אז בן 18 למזלו. אותו לא
לקחו לשביל המקולל, אותו לקחו לדרך המוות. למזלו. הוא לא נאלץ
להרצח בידי אדם שפל חסר לב בעל רובה, אלה הוא מת "מות גיבורים"
כעובד חרוץ במפעל הנעליים של החלקה. הוא זכה ליותר חיים מאשר
אחותו.  

הוא סיפר לי על סבתו ועל סבו: סופיה וזכריה. שלא הספיקו אף
לצאת ממפתן ביתם לפני שהמוות הגיע גם אליהם. פגש גם אותם.

ניתן לומר, כי המוות היה כמגפה, אולי עוד כך?
כך היה לאותו אדם אשר הזדמן לי לפגוש בסדנא. אותו אדם חסר שם,
חסר זהות , בעל דבר אחד שהשאיר אותו חי אחרי אותה מגפה נוראה
אשר רצחה הרבה יותר משישה מיליון: העבר.
כן, בדעותי הקדומות חשבתי כי אנשים החיים בעבר לא ראוי להם
לחיות את ההוה ואת העתיד. אך כעת, מבינה אני עד כמה טעיתי.

אותו איש, אשר סירב למסור לי את שמו, היה בן 15 כשזה קרה.
הוא היה בגטו, ברח מן הגטו, נתפס בידי המשטר והוכה כמעט למוות
עד שעזרה לו אישה טובת לב (כנראה היחידה מבין הרבים שעדיין
נותרה חיה, הרי מת הוא זה שלא מעריך את החיים), הלבישה אותו
בגדים, נתנה לו אוכל, החייתה את המת למחצה. עד שגם אותה אישה
נלקחה בידי המגפה המסתורית שפרצה ללא סיבה.

ואז... כשנותר לבד... נתפס שנית.
אך הפעם... בידיעה מה צופן המוות, בחר האדם את בחירתו הסופית:
החיים.
הוא חשב והבין כי החיים שווים הרבה יותר מן המוות, הרבה הרבה
יותר. החיים הם אלו שנותנים את כוחם למוות והמוות הוא זה שנותן
את הדחיפה לחיים.
אותו אדם נלחם בקור רוח למען חייו. עד שלבסוף זכה בהם בחזרה.
למרות העובדה כי נשמתו האמיתית נותרה אי שם, אצל אותה אישה
נפלאה. הוא עדיין כאן. עדיין חי. אולי לא חיים "נורמלים". אולי
לא חיים של תענוגות וכיופים. אלא חיים של סבל מתמשך ועצב
אינסופי על מה שהיה.  

אבל יותר מכל, חיי אותו אדם מפחד ממה שיהיה.  
כי את מה שהיה הוא כבר שרד, כבר "ניצח" את המגפה ואת החיים.

אך האם נגמרה המלחמה?