ריח חזק וסמיך של בושם, מעורבב בסוגים שונים של קרמים, מציף את
החדר בגל של ציפייה.
שלי עומדת במרכז, לבושה בסט חדש, תואם, של חזייה מרופדת היטב
ותחתונים. חוטיני. כל הבנות הולכות עם זה.
היא מספיגה את שיערה הרטוב במגבת, ושולחת מבט נוקב, מתמשך, אל
הגוף המשתקף אליה מבעד למראה גדולה, ממוסגרת פרווה סינתטית
בורוד צעקני.
עיניה, כמתוך הרגל, משוטטות במורד גופה, סוקרות במהירות את
הפגמים. דכדוך קל מתפשט על פניה. כשהיא תופסת פתאום מה היא
עושה, היא מסיטה את ראשה.
הלילה הכל יהיה מושלם. אין מקום למחשבות רעות.
הסטריאו על פול ווליום. היא פותחת את הארון, מנענעת את התחת
לפי הקצב, ומתחילה לשלוף חולצות. הלבנה? לא. משמינה מידי.
האדומה? לא. אין לי כוח בשבילה. הורודה? לא. הוא בטח לא יאהב
אותה. שולפת, מודדת, בוחנת לכמה שניות, פושטת וזורקת על המיטה.
ושוב, ושוב. כמו סרט נע.
תוך מספר דקות חצי מהארון שלה זרוק על המיטה בערימה. בין לבין
היא מציצה בשעון בעצבנות... כבר 10 וחצי והיא עוד לא לבושה
אפילו. אם תאחר הוא יאלץ להמתין לה. בטח ישב בסלון או משהו,
ואז אבא שלה יתחיל לתחקר אותו בכל מיני שאלות מציקות. שונאת
לאחר. למה לעזאזל אין לי חולצה אחת נורמאלית?!    
בסוף היא הולכת על אחת שחורה עם מחשוף עמוק, וג'ינס צמוד. זה
תמיד נראה טוב ביחד. מסרקת בתנועות חדות את השיער שלה שצבוע
אדום, ומייבשת בפן את הפוני. לפני זה היה בלונד, שחור, סגול,
אפילו ורוד. ארוך, קצר, קצוץ ושוב ארוך. עוד לא מצאה משהו שממש
אהבה. מציצה בשעון, חמישה לאחת עשרה. לא טוב לאחר לדייט
הראשון. מה הוא יחשוב עלי?!  
הסטריאו מנגן שיר שהיא אוהבת. היא מגבירה את הווליום ומצטרפת
לזמר בשירה קולנית. קול יפה יש לה. עוצמתי כזה. פעם  היא אפילו
השתתפה באיזה תכנית של כישרונות צעירים בטלביזיה... בראבו או
משהו, מי זוכר כבר. עלתה לחצי הגמר ואז הפסידה לאיזה שירלי
אחת, רק בת חמש. המתמודדת הצעירה ביותר שכבשה את אהבת הקהל
והותירה את שלי בפיגור של מאתיים נקודות אחריה.
היום היא כבר כוכבת השירלי הזאת. הוציאה דיסק ויש לה גם תוכנית
אינפנטילית בערוץ הילדים.      
-"תנמיכי את זה!!!" אבא של שלי צועק לה מהסלון. שלי מחייכת
חיוך מתגרה ומגבירה עוד. אבא שלה ממשיך לצעוק, אבל שלי גם ככה
לא שומעת. היא ניגשת להתאפר.
הפלאפון שלה מהבהב. מישהו מתקשר. אולי זה הוא? מזדרזת לענות.
בדרך היא נתקעת בשידה ומפילה כוס מפלטיק וערימה של מחברות.
כוססס אוחתק. מסננת בכעס. ביד אחת מחזיקה מסקרה שחורה ומנמיכה
את המוזיקה, וביד השנייה עונה.    
-"שללללינקה! מה קורה נשמה? רק רציתי לאחל לך בהצלחה! אני
יודעת כמה זה חשוב לך שילך לך איתו... אל תדאגי! הכל יהיה
מושלם...! נו... אז מה את לובשת? אל תגידי לי ששמת שוב את
השחורה!"
-"שירן... אני אחזיר אלייך טלפון, יש לי ממתינה."
-"הלו?"
-"הי זה אני יוני. ביטלו את ההופעה."
-" מה? מתי?!"
- "עכשיו שמעתי."
-"למה?"
-"לא יודע. בטח בגלל הפיגוע או משהו."
-" היה פיגוע? מתי?"
-"עכשיו, בחיפה, באיזה בית קפה או משהו... לא שמעת?"
-" לא. אז מה ביטלו את זה?"
-"כן, מבאס הא."
-"לאללה..."
שתיקה של כמה שניות.
-"אתה רוצה אולי שנלך לסרט במקום?"  
-"אהה... סרט? לא יודע... תשמעי האמת שזה לא כל כך נוח לי היום
ו..."
-"טוב. הבנתי. נדבר כבר."
-"את כועסת?"
-"לא".
-"טוב אז נדבר..."
-"ביי".
ניתקה והתיישבה בכבדות על המיטה, מעסה בידה את מקום המכה.
שילך להזדיין.
אחר כך הדליקה את הטלביזיה. 10 בנות בביקיני ועקבים חייכו
באושר מבעד למסך. הכל שודר כרגיל. איזה זבל! לא היה שום פיגוע!
אפילו לשקר הוא לא יודע.
פרסומות. כיבתה את הטלביזיה והגבירה בחזרה את הווליום בסטריאו.
איך שזה תמיד נדפק לה.
התחילה לקלל. את יוני, את השידה, את עצמה ואת כל העולם. לאט
לאט התחלפו הגידופים בדמעות, והדמעות בבכי של ממש.
על מה לעזאזל, על מה?! בסך הכל בחור. אז הוא לא רוצה אותה, ביג
דיל. אז זאת לא הפעם הראשונה, גם כן ביג דיל. אבל הדמעות, מה
לעשות, זולגות, מעצמן, כמו תמיד. מכתימות את לחייה במסקרה
שחורה שעוד הספיקה למרוח על עין אחת. מטומטמת. תפסיקי לבכות
משטויות. מנגבת בשרוול חולצתה את עיניה.
פותחת מעט את הדלת, מוודאת שאבא שלה כבר לא שם, ויורדת למטבח.
מה השעה כבר? מהבוקר לא אכלה. מוציאה גלידה ועוגיות וחפיסת
שוקולד ומניחה על השולחן. מתחילה לזלול.
הטלפון מצלצל, שוב שירן. שואלת למה לא החזירה לה צלצול, ולמה
היא גם לא עונה לפלאפון. "עזבי אותך שלי, הוא לא שווה את זה",
היא אומרת, "בואי שבי איתנו קצת." ושלי בולעת את הרוק וממלמלת
לתוך האפרכסת "כן כן אני באה".
מחזירה למקום את מה שנשאר מהגלידה והעוגיות, נכנסת לשירותים
ומקיאה הכל.
אחר כך עולה שוב למעלה. רוחצת פנים ומתאפרת מחדש. מטשטשת
פגמים, מבליטה את העיניים. צובעת את עצמה בגוונים בוהקים. חשוב
להיות יפה... תמיד יפה. גם כשהלב כואב. גם כשהדמעות חונקות.