- אתה בא לג'ונגל?
- לההה, עזוב אותך, יום חמישי, אני נראה לי נשאר בבית, אשלים
קצת פערים ספרותיים.
- נו בסדר, תעשה את זה מחר, בקושי רואים אותך, אתה נעלם (שוב
חזרה הקונספירציה על היעלמותי כביכול). בוא, כולם באים.
ופה מתחילה רשימת הסברים למה אני חייב לבוא. לא באת יום שבת,
היא חזרה מחו"ל. גם X בא. יהיה כיף. אתה חייב להשתחרר. בעצם,
למה לא? מה יש לי כל כך חשוב אחרי שסיימתי את המבחן האחרון
באוניברסיטה המזדיינת?
- טוב, נו, יאללה נזרום...
- תהיה למטה עוד רבע שעה.
- OK ביי.

כך מצאתי את עצמי בכניסה לג'ונגל. לא ממש אוהב את הביקורים
האלה, ומנסה לצמצם אותם ככל האפשר, אבל, אני אגנוב ביטוי
מלובשי המדים "אין הגנה אבסולוטית". גורילה גדולה מסתכלת עלינו
בחשדנות כששימפנזה חמודה מורה לו "כמה אתם? 7? טובף תן להם
להיכנס". על גזע עץ יושב לו יצור לא מובן ושואל אם יש לנו
כרטיס "חיה חשובה מאד". נו מה? עשו אותנו באצבע? לא זזים בלי
כרטיסי ה VIA שלנו. טוב. 50 קליפות בננה. מה?! אני יום שלם
צריך לאכול בננות בשביל ביקור של שעתיים בג'ונגל? ועוד לא כולל
מיצים אקזוטיים שארצה לשתות? טובף אין מה לעשות. אם כבר הגעתי
עד כאן, אין דרך חזרה. חלפנו על פני היצור. השביל הוביל שמאלה,
ימינה והופה הגענו לקרחת היער.

שחור בעיניים. היצ'קוק טעה, זה לא הציפורים, זה הקופים.
בררר... זהו ההלם הראשוני עבר. מתחיל להסתגל ולנסות להבין מה
קורה מסביבי. בכל מקום עומדים קופים מכל הצבעים והגדלים עם
רגלים מכופפות וידיים מתחת לברכיים שמניעים את הגוף לצלילי
תופי הבונגו והקונגה הקצביים. איפשהו, ממקום בלתי נראה לעין
(אפילו נשמע כאילו הצלילים בוקעים מכמה מקומות בו זמנית!)
נשמעת שאגת בבון, כשמידיי פעם הוא מפסיק ולהקת שימפנזות מזייפת
איזה פזמון קליט בקופית. החברים נראים די מתעניינים, ואף מנסים
להיכנס לעניינים. בשביל לא לבלוט, לנסות להשתלב, ויותר חשוב
להעביר כמה דקות, אני פונה לעבר עמדת חלוקת מיץ הקוקוס. המבחר
לא גדול, אז אלך על הברירת מחדל - קוקוס עם תוית ירוקה. מקקית
חמודה שלא נראת בגיל לשתות קוקוס לא מדולל שמחה לקחת ממני עוד
כמה קליפות.  הנה קם לו איזה אורנג אוטנג, אחלה הזדמנות לתפוס
מקום תצפית.

וכך אני מוצא את עצמי יושב על ענף עם קוקוס ירוק ביד ומתחיל
לתצפת. הקופים והקופות נראים די מבסוטים. הם מכירים את הקצבים
ומניעים את ידיים וגופם המוטה מטה מתוך הרגל כאשר חיוך דבילי
מרוח להם על הפנים השעירות. על ידי חוש המישוש מנסים הזכרים
לבדוק אם הנקבה נמצאת בעונת היחום. אם לא, אז הוא עובר לנקבה
הבאה, עד שמגיע לאחת שעל פי המוסכמות תתכופף קדימה, תתישר,
ותתחיל להזיז את אגנה בקצב התופים לצדדים. זה השלב שהזכר הממשש
יתפוס אותה במותניה ויניע את עגנו לכוון מנוגד. פרט מעניין:
כנראה יש לו בעיות קואורדינציה קלות, כי מדי פעם הוא מתעכב
ומתבלבל קצת, כך שזכריותו מתחכך בעכוזה של הנקבה.

אוף מתי נלך מפה? כנראה עוד הרבה זמן. מה אני אעשה? אשתה עוד
קוקוס? אין לי מספיק קליפות בננות כדי שאתחיל להנות פה. טוב,
אוכל תמר, יעביר לי איזה 7 דקות מטכלי. עם התמר אני מגלה
עובדות חדשות. רבים מהגורלות דומים. הם קירחים, יש להם בנדנה
אדומה על הראש שכנראה המטפל של הספארי קשר להם בטעות הפוך. יש
להם אפילו תנועות דומות. הנקבות נוטות לגלות סימפטיה דוקא
לזכרים האלה. אהה... אז נופל לי האסימון. הם מחכים את גיבורם,
הגורילה שכבר אינה בין החיים. היתה שואגת הרבה על המצב העגום
בג'ונגל מרוחק. כמה פעמים רשויות הספארי היו שמים אותו בבידוד,
אבל פעם אחת הם לא השגיחו ולהקת בבונים הרגה אותו. מה אני עושה
פה? יאללה, ננסה להשתלב. לוקח עוד תמר ומתחיל להזיז את גופי
לצלילי התופים. נכנסתי לזה, כופפתי ברכיים, הורדתי את הידיים
כלפי מטה, ויאללה להיכנס לטראנס. לא הולך, עדיין מעפן פה. איפה
משתינים פה? אני שואל קופיף מפוחד שעומד לידי עם מבט סתום. הוא
מסביר איך אני מגיע לעץ הנכון. כנראה שהתבלבלתי כי מתחת לעץ
שלי משתינה נקבה. בעצם כנראה היא התבלבלה, כי אני רואה עץ קצת
יותר מרוחק עם תור של נקבות שמסתכלות לכוונינו בלחץ וקנאה
סמויה. טוב, מה אכפת לי, אני רוצה להשתין. אוף איזה הקלה.
הקוקוס הזה יודע למלא לי את השלפוחית.

מה עכשוי? אין לי זין להישאר פה, נראה לי אני אזוז ברגל. פה
ושם אני קולט פרצופים מוכרים של חברי ומתחיל עם טקס השלומים.
"מה אתה כבר הולך?" "מה זהו?" "מה קרה?" "תישאר קצת". איזה
כיף, איתרתי חבר שגם זז, בסוף לא אחזור ברגל. יוצאים מקרחת
היער, פונים ימינה ושמאלה ועוזבים את עצי הג'ונגל וקופי
המסיבות מאחורינו. תכלס... שמח שבאתי, התחדשות רוחנית ממש.
אפילו סיפור יצא מזה...