כשפתחתי את הדלת משב של רוח הפיל אותי הצידה.
תפסתי חזק, ונשארתי עומדת.
לקחתי את הדואר.
סגרתי את הדלת ומאחורה השארתי את הרוח.
הנחתי את הדואר, הסתכלתי שום דבר מעניין. חשבונות, ביטוח, אמא
כבר תטפל בזה.
פתחתי טלוויזיה ואת החימום.
על המסך הופיעה אישה שבכתה, כמה שהיא בכתה, והיא פתאום ככה
ניגבה את העיניים והסתכלה למצלמה ומלמלה משהו והעיניים שלה היו
כל כך עצובות וכאובות. פתאום מהדלת הגיח אהובה שבגללו היא בוכה
והוא אמר לה שהוא מצטער, שהוא לא התכוון. הוא דווקא דיבר יפה.
הוא אמר לה שהוא מעד, נפל אך הוא רק למד מזה שהיא חשובה לו
יותר. אז היא אמרה בשנינות: "לא ידעת את זה קודם?" והוא אמר:
ידעתי אך כנראה לא הייתי בטוח. לשניהם היה כל הזמן מה להגיב,
הם לא שתקו לרגע. רגע אחד של שתיקה לא היה. היא לא נתנה לו
לשמוע את הדמעות שלה, הוא לא נתן לה לשמוע את הכאב שלו והצער.
שניהם פתאום שינו את מבטיהם ואת הבעות פניהם והתאבקו במאבק של
שנינות בו כמובן אין מנצח. ואז פתאום הוא החליט לא להגיב ורק
אמר משהו בסגנון: "אני מצטער, אני רוצה להיות אתך, לא לריב ולא
להילחם בך. אני מבין שאת כועסת וגם יש לך סיבה אבל אני כל כך
אוהב אותך זו הייתה רק נפילה. תסלח לי אהובה, תסלח לי. אל
תזרקי אהבה רק בגלל טיפשות של רגע". ואז הוא פשוט הביט בה
לרגע, ההבעה שלו הפכה לעצובה יותר הוא נראה כמו תינוק בן
יומיים חסר אונים. והיא שתקה. המילים שלו ריתקו אותה. היא לא
הביטה בו, היא חששה מהמבט. היא ידעה שכאשר תסתכל באותו מבט
עצוב וכואב היא תסלח, היא בטוח תסלח. היא תמיד סולחת.
אז היא הורידה את ראשה.

הוא צעד אליה בצעדים קטנים קטנים, עדינים והיא הקשיבה לצעדיו.
כאשר הגיע אליה הוא נגע בשיערה, ככה העביר את אצבעותיו דרכו,
נשם עמוק ונשף. היא עדיין לא זזה. והוא המשיך, הוא ליטף את
לחיה ונשק לראשה. ירד על הברכיים והתיישב מולה, נגע בסנטרה
והרים את ראשה. עכשיו הם היו עיניים מול עיניים, פנים מול
פנים, שפתיים מול שפתיים. לא הייתה לה ברירה. הוא עמד מולה.
היא קצת נאבקה, אך עיניו חסמו אותה. היא נכנעה. ראו את זה במבט
שלה, היא נראתה קצת שיכורה. הוא נגע בעדינות בשפתיה, ליטף אותן
באצבעו. לקח את ידה ומשך אותה כדי שתעמוד, קירב אותה אליו ונשק
לה על הצוואר, הלחיים והשפתיים. היא חיבקה אותו ונשקה לו
בחזרה. והם התנשקו בלהט, זאת דווקא הייתה נשיקה יפה.
ואז שמו ברקע שיר אהבה כזה, שקלקל את הרגע. שיר פשוט מדי,
טיפשי מדי, דבילי. הזמרת סתם שרה, שרה בלי רגש רק ניסתה להראות
לכולם שהיא יכולה להגיע לטונים בגבהים שונים. זה קלקל את זה.
פסנתר או חצוצרה או סתם צלילי גיטרה אקוסטית היו יותר מתאימים.

זה נראה כמו רגע קיצי ואולי זה היה, אבל זה היה יפה ותמים
ואהבתי את זה. אהבתי שלמרות שהוא פגע בה נורא, הוא הצליח
להכניע אותה עם המילים והמגע שלו. כוחה של אהבה, אפשר להגיד?
זה גם צבט אותי איפשהו שם בפנים וגרם לי לחלום. לחזור למקום
טוב שהייתי בו פעם. להיזכר באהבה.

אמא הגיעה הביתה וצעקה למה אני לא לומדת ורק רואה טלויזיה כי
הציונים שלי לא בשמיים, אבל אני לא ממש הקשבתי רק הסתכלתי על
הקיר ודמיינתי דברים, דמיינתי חיים אחרים, מקום אחר, אני אחר
ורק אתה, היית ונשארת אתה.

היו לי דמעות בעיניים. אני לא אוהבת לדמיין דברים כאלה. זה
מוציא את מהשגרה. מן ההכחשה.

שמעתי את אמא מדברת אבל לא שמעתי מה היא אמרה. שקעתי בתוך
הרגע.
לקח לי הרבה זמן לבנות את החומה, אותו מחסום שמפריד אותך
מהחיים שלך, ועוד יותר זמן להתעלם מהחומה.
אבל אני לא אכנע, אני אבנה אותה מחדש שוב ושוב ושוב...
עד שגם אתה לא תהיה יותר אתה.