אנשים אוהבים סיפורים עם סוף טוב. הם לא אוהבים שום דבר אחר,
אין להם כוח לפילוסופיות חיים. יש להם כוח לאמונה ולתקווה, כל
עוד, כמובן, יש להם סוף טוב...
למה זה בעצם? זה ממש לא הוגן. אנשים מסרבים להכיר בקיומו של
סוף לא טוב. ובכלל, מה זה סוף טוב? ההפך מסוף רע? אז מה זה סוף
רע? כל העניין הזה הוא מאוד מעורפל ומבולבל...
אתם יודעים מה, בואו ניקח דוגמא, הכי פשוטה שאפשר, אגדה. מה
אתם אומרים על... שלגיה! זה סיפור קלאסי... ניקח את שלגיה.
בסוף של האגדה הקלאסית הזאת שלגיה מתעוררת ממוות באורח פלא
כשהעגלה שהובילה אותה עולה על אבן בדרך והיא מתחתנת עם הנסיך
המקסים (זה תרגום חופשי של פרינס צ'ארמינג). זה סוף טוב?
כמובן שזה סוף טוב, אבל אפשר לראות את זה גם אחרת... חיי
ההוללות של שלגיה תמו וחלפו... אתם יודעים מה זה לגור בבית עם
החברים הטובים שלך? כל היום להתבטל ולנוח, לאכול בלי לדפוק
חשבון? (כמובן, בגלל שזה אגדה, שלגיה תישאר יפיפייה, אז מה
אכפת לה לאכול בלי חשבון ובלי לספור קלוריות?) בלי משכנתא,
חשמל וארנונה, בלי חובות... זה גן עדן... חוץ מזה, אני אולי
קצת פסיכופת אבל אני אישית לא חושב ששלגיה רק ניקתה להם את
הבית בתמורה לאירוח... אם אתם יודעים למה אני מתכוון...
כמו שזה נשמע, נראה לי ששלגיה נהנית מאוד עם הגמדים שלה...
אוכל, יין, בריכה, חופש... מה עוד אפשר לבקש? ועכשיו? עכשיו
היא נסיכה, צריכים לדאוג לכל הדברים, להיות רשמית, לחייך כל
הזמן לרוזנים זקנים ומלכים מארצות רחוקות... וחוץ מזה,
הנישואים עם בחור כמו הנסיך המקסים שלנו הם סיוט! הרי כל בחורה
בממלכה רוצה אותו... שלגיה אולי עכשיו בת 16 (מה שקצת לא מסתדר
עם העובדה שהיא מתחתנת, אבל ניחא, זאת אגדה אחרי הכל...) אבל
בעוד 15 שנים היא תהיה בת 31 ואז, כשנערות בתולות ויפות בנות
16 יעשו עיניים לנסיך שלנו וכשהמנקה תלבש חצאית מיני כל כך
צמודה וקצרה, שלגיה תמות מרוב קנאה ודאגה לנסיך ולנאמנות
שלו...
מה היא צריכה את כל זה על הראש שלה עכשיו? היא בסך הכל ילדה...
כולה בת 16, שתבלה קצת עם הגמדים שלה, שתיסע לניו יורק לחיות
בגדול כמה שנים, שתלך ללמוד משפטים, שתעשה ניתוח לשאיבת שומן
והגדלת חזה (האחים גרים אולי היו סופרים אבל בעניין התיאורים
הנשיים הארוטיים האלה, הם לא היו משהו...) ושתלך למצוא לה איזה
דוגמן תחתונים סקסי או איזה סופר שנון ומקסים... למה לה להיתקע
עם הפרינס צ'ארמינג הזה?
אבל אנשים לא רואים את כל זה... הסיפור נגמר ושוב מתנגן לו
הפזמון האהוב של "והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה..." נו
ברור... שלגיה שלנו כבר בת 60, כוח המשיכה עבד על הגוף הצעיר,
המחוטב וחסר השומן שלה שעות נוספות, היא פיתחה אדישות כלפי
המעשים של בעלה, שבכלל לא בגד בה מעולם אבל חשב על זה כל יום
במשך חייו, ועכשיו היא אישה מרירה וזקנה שאפילו משבר גיל
העמידה לא התייחס אליה והדבר היחידי שמחזיק אותה שמחה הוא
המשרת האישי שלה, ילדון בן 20 שמזכיר לה את אחד הגמדים שלה
(שכבר מתים ממזמן... נהרגו בתאונת עבודה במכרה או בפיגוע בקו 5
או משהו...). היא נפגשת איתו כל יום וחולמת על עצמה בגיל
שלו... אבל הוא, מה אכפת לו? הוא יודע שהוא יקבל צוואה
ענקית... אבל היא שמחה... והנסיך? תשמעו, לגברים זה הרבה יותר
קל, לנו יש פורנוגרפיה...
אבל באמת, חבר'ה, זה סוף טוב זה? אני הייתי מעדיף את זה אחרת
לגמרי. למה ששלגיה לא תמות בעצם? היא ברחה מהבית במקום להתמודד
מול האימא החורגת שלה, היא התחבאה מאחרים ומעצמה אצל כמה גמדים
נחמדים שהסכימו להחביא אותה, היא הכחישה הכל, לא אמרה מילה על
העבר. ואם כל השקרים והפחד הזה לא מספיקים, היא עשתה את הדבר
הנורא מכל, היא דיברה עם זרים! וזה אחרי 16 שנות חינוך...
או קיי, טוב, אז היא הייתה חייבת לברוח מהבית כי אימא שלה
ניסתה להרוג אותה אבל זה לא נותן לאף אחד אישור לדבר עם
זרים!...
לפי דעתי שלגיה צריכה למות. אם היא הייתה מתה היה נשאר משהו,
הייתה מצבה אדירה לזכרה, הגמדים היו מקבלים משמעות לחייהם
העלובים (חשבתם פעם מה הם לעזאזל כרו שם במכרה, ויותר חשוב, מה
הם עשו עם זה?), הם היו שמים להם למטרה להגן על האנדרטה לנצח
נצחים. הנסיך היה שבר כלי. הוא היה לומד על בשרו אהבת אמת
מהי... הוא היה מבין שכשאתה אוהב, זה נשאר איתך, לכל החיים.
בכל פעם שהיה מסתכל על אישה הוא היה רואה אותה, את שלגיה שלנו,
צחה וטהורה, בת 16, כמו במותה, תמימה, כוח המשיכה עוד לא "פתח
לה תיק" ושום תופעה גיאולוגית לא התרחשה בגופה. אולי הוא היה
מתחתן, אולי הוא היה מוליד ילדים, אבל בלילה, כשהיה הולך
לישון, הוא היה חושב עליה. גם בסוף שלי הוא היה מגיע בסוף
לפורנוגרפיה אבל עושה רושם שכל סיפור שלי נגמר בפורנוגרפיה
בסוף... זה גורם לי לתהות אם אני צריך להמשיך לכתוב... אולי
עדיף שלא... אבל חוץ מזה, גם כשהנסיך היה מענג את עצמו ופורק
לחצים מיניים, הוא היה חושב עליה...
המלכה הרעה, שרצתה רק להיות הכי יפה השיגה את מטרתה, אבל
עכשיו, כשכל הממלכה באבל על מות הילדה היפיפייה הזאת, מי בכלל
ישים עליה? אחרי הכל, הכלבה הזאת הרגה אותה! ישר מתחילות
שמועות על הריבים שהיו בניהם, השכנים יספרו על הצעקות עד שתיים
בלילה, על הפעמים שהמלכה הרעה חזרה שיכורה הביתה ולמחרת ראו
סימנים כחולים על הרגליים של שלגיה... כל מני שמועות משמועות
מוזרות שכאלה שיתחילו לצוץ מעל פני השטח... כולם ישנאו את
המלכה הרעה, שאולי היא הכי יפה אבל היא גם הכי מאנייקית...
המלכה תבין כמה חשוב להיות אזרח שומר חוק, או לפחות כמה חשוב
להיות צבוע מספיק כדי להסוות את השמחה שלך כשמודיעים לך שהאויב
הכי גדול שלך מת...
אבל אנשים לא אוהבים את כל זה...
אנשים אוהבים לקרוא את השורה הזאת, המגוחכת להפליא: "והם חיו
באושר ועושר עד עצם היום הזה..." אתה חייב לעשות השוואה בין
שני הערכים של הסופים השונים, הסוף המקורי, הסוף הטוב לכאורה,
לבין הסוף שלי, הסוף הרע לכאורה...
"אושר (מדומה כמובן), עושר ונצחיות" בסיפור המקורי מול "אהבה,
זיכרון המת וחברות" בסיפור שלי... אני חושב שכולכם אומרים
לעצמכם עכשיו: "אם אתה מציג את זה ככה אז בטח שהסוף שלך ערכי
יותר..." ואתם צודקים...
זה הרי לא ככה במציאות, את זה כולנו יודעים... שלגיה לא גדלה
להיות אישה מרירה בת 60 ובעלה לא הסתכל על נערות סקסיות בנות
16 והוריד פורנוגרפיה מהאינטרנט... הסיפור לא היה ככה, הוא
נגמר טוב... ובכלל, איזה ספקיות אינטרנט היו קיימות באותה
תקופה?
נכון, הוא אכן נגמר טוב... האחים גרים גם אהבו סיפורים עם סוף
טוב... זה ויכוח  חסר תוחלת... אנשים פשוט אוהבים סופים טובים,
אין הרבה מה לעשות עם זה...
אנשים פשוט לא מבינים שסופים טובים גורמים לייאוש, לתחושה של
"לעזאזל, למה דברים כאלה קורים רק באגדות... למה אנחנו לא
דוגמנים על בת 16 עם פני מלאך וגוף של חתלתולת מין? ולמה הנסיך
שלי לא בא לקחת אותי?" אבל סוף רע גורם דווקא לתקווה, תקווה
שלך זה לא יקרה... והרי מה עדיף לדאתכם? ייאוש או תקווה?...