לפני שנים רבות גר בדרום הודו הנסיך שנדהר יפה התואר. גבוה
ותמיר היה הנסיך. שיער שחור גלש מעל כתפיו החסונות ועיניו
הירוקות היו ממיסות את ליבותיהן של היפות בנערות. לאביו היה
מלא כסף וזהב וכל אויבי הממלכה נדחקו הרחק מגבולות הארץ זה זמן
רב. הנסיך שנדהר התמחה בכל סוגי האומנויות. הוא הצטיין בריקוד
ושירה והגיע לשלמות גם במתמטיקה גבוהה. כשבגר שנדהר והגיע לגיל
עשרים בנה לו אביו את הארמון הנהדר ביותר שאפשר להקים מעצים
ואבנים. כי כך היה המנהג בהודו, במדינות הדרום בימים ההם. כל
אדם ששאף להקים משפחה היה בונה בית יפה ומרווח, מצייד אותו
במיטות רכות ובכלי מטבח. ואז כשהיה מרגיש עמוק בלבו ממש קשור
ומחובר לנחלתו. כשידע שהוא שלם עם עצמו ועם מקומו בעולם,
כשהרגיש חלק מפיסת הנחלה שבנה במו ידיו, הייתה, באופן טבעי
לחלוטין, נכנסת אישה מתאימה לחיו. וכך, ממש באותה נחלה הם היו
מגדלים בנחת ובאושר את הדור הבא.

הארמון של הנסיך שנדהר היה ללא ספק הבית היפה ביותר שניבנה אי
פעם ברחבי הממלכה, ואולי אפילו בהודו כולה. הארמון נבנה בפסגת
הר גבוה ונישא. במקום בו תמיד מנשבת רוח נעימה וקרירה. הרחק
מעל לכל המישורים החמים, גבוה מעל לביצות רוחשות היתושים.
מהחלונות הענקים של המרפסת בעלת הקשתות היו נצפות כל ערב
שקיעות אדומות ומרתקות. תוכים ענקיים היו מתעופפים בין העצים
הירוקים והעתיקים של הגן הענקי. מזרקות ונחלי מים נצנצו בכל
פינה ותרמו למקום שלווה ומנגינה. הריהוט של עשרות החדרים נבנה
בעבודת יד בידי טובי האומנים. הכל קושט בכסף וזהב בלי לחסוך
במשאבים או במרחב. נסיכים ונסיכות מכל העולם באו להתארח בארמון
וכולם פארו ושיבחו את יופיו של המקום.

רק הנסיך, שנדהר, לא הצליח אל הארמון להתחבר. בשבילו כל הפאר
וההדר נראה קצת מיותר. במקום אושר הוא הרגיש בארמון בודד
ומנוכר. הוא לא פקח עיניים להביט באלפי החיות שהסתובבו בסביבה.
הוא לא טרח לעמוד בשקט ולהתבונן בגעגוע בשקיעה המרהיבה. הוא לא
הרגיש שייכות למקום, הוא לא דיבר small talks עם השכנים. הוא
לא הרגיש בעניינים.
כל שבוע שיירת הפילים הייתה לוקחת אותו לעיסוקיו בעיר הבירה.
הוא היה ישן בארמון של הוריו, מתפנק אצל המטפלת הזקנה ומתרפק
על ילדותו התמימה. הוא היה חוזר "לביתו" רק לאירועים רשמיים,
לארח נסיכות או לארגון מסיבות ובילוים.

המלך שאל את כל החכמים והרואים בכוכבים: "מה עוד אוכל לעשות
כדי שהנסיך יתיישב בביתו כאחד האדם? הרי גם אני כאב, רוצה
להגיע אל המנוחה, רוצה לראות את הגדלת המשפחה".
אחרי התייעצויות רבות עם כל מעצבי הפנים, חכמי הפנג-שוי,
פסיכולוגים ומטפלים, פגש הנסיך שנדהר חכם זן בא בימים.

"אם תוותר יום אחד על שיירת הפילים ותלך ברגל ללא שום עזרה
מבית אביך ועד לביתך תדע מאין באת, לאן הגעת ומהוא מקומך. אם
תעלה ברגל בצר שבמשעולים מהמישורים החמים ועד לראש הגבעה
המוריקה תוקיר ותעריך כל מטר שעלית וכל פיתול שעברת בדרך. כי
רק כאשר תנגב את זיעתך המלוחה ורק עם תתאמץ עד כלות נשמתך תוכל
להכיר את התחושה הנפלאה של חוט ההמשכיות הנפלא המוביל מלב
האדמה הישר אל לבך. חוט זהב אשר נפגש במקום המיוחד ההופך ממש
בשבילך, לביתך. כאשר תלך ברגל וכפות רגליך ילטפו את האדמה יהיה
לך זמן לראות את הצמחים, לדבר עם השכנים ולהשתלב במארג המופלא
של הטבע הרוקד למענך. ואז כאשר תשב ותיתן לזיעתך להתייבש
בבריזה המבורכת ולנשימתך סוף סוף להירגע, תרגיש את התחושה
הנפלאה שהגעת אל ביתך. רק אז תוכל להסתכל אחורה על כל צעד
שפסעת בשביל ותוכל לבנות את הזיכרונות של הקשיים עליהם התגברת
כדי להגיע אל מקומך עלי אדמות. יהיו אלא הסיפורים המופלאים
אותם תוכל לספר לילדיך ולדורות הבאים. אם תלך לביתך, ולו פעם
אחת, ברגל תדע נשמתך איך לתקוע שורש בכל מקום שתבחר ולהפוך
אותו להיות פשוט, להיות ביתך. "

אם תבחר לגור בקצה מדבר ותלך בדממה ובשקט אל זולתך דרך שביל
חוצה ישראל או אם שכרת כוך בפלורנטין וחצית את כל העיר כדי
להגיע אל חדרך, ההליכה ברגל אל הבית תביא לך אושר כושר ומרפא.
כשתפתחי את עינייך תוך כדי התקרבות איטית למקום שאת קוראת לו
בית תכירי את מירקם החיים את החיות והשכנים אשר עצם נשמתם
הקרובה כל כך ללבך הופכים את אבני השממה או קירות הפלדה להיות
ביתך.
 
עזרא כהן ישר.