פתאום בא לי לכתוב עם עט אדום.
אדום, דם, בגלל שנשפך לי דם מהחיים.
כל כך קשה לי לבד.
החדר מתמלא עשן, כן, חזרתי.

אני מתחיל להפגש קבוע עם השעות הקטנות של הלילה. הכוכבים כל כך
יפים בלילה, מנצנצים להם שם מרחוק ומסתכלים עלי ואני עליהם,
יום  יום...
הם יודעים מה קורה איתי, הם יודעים איך קשה לי להרדם, הם
יודעים שאני מחפש לאן לברוח, לברוח מפה, להרדם ולא להתעורר.
כל דבר מכניס אותי לדכאון.

רק הכוכבים מבינים אותי. מזל שיש אותם הרבה, כך אני לא לבד, יש
לי אין סוף, אין סוף כוכבים.
אבל חבל שאין לי אחד, רק אחד...

אני יודע שאני ה' של עצמי, אני קובע, אני מחליט, אני פועל לפי
הרצון, לפי השאיפה שלי.
אבל אין לי רצון, אין לי את הכוח, את המוטיבציה, אין לי רצון
לקום בבוקר.

אין לי למה, למה?
לבית הספר המגעיל כדי שאני אגיד חרא ויענו לי בסבבה? כדי שאני
אשן כל היום? כדי שמוזיקה תדכא אותי? כדי שתוכניות טלוויזיה
ידכאו אותי? כדי... אני אפילו הפסקתי לנגן, לא בא לי, לא
לצייר, לא לכתוב, לא להפגש עם חברים, לא לומד, כל דבר מדכא עוד
יותר, רק לישון, גם עם זה כבר יש לי בעיות.

לא רוצה להשתכר, להקיא, לבכות, לא רוצה להמשיך לכתוב.