המילים כבר לא בוקעות מגרוני כפי שבעבר, והשקט מאפשר לי לחוות
ביתר נוחיות את השררה שיורדת עלי. לעתים אני חושב שאין מה
להבין או לומר מלבד את מה שהיה ונשכח מזיכרוני, חוששני שאת
המילים לומר את אשר חפץ ליבי אין לי, והעולם כופה את דממתו
עלי. לו רק ניתן לי לומר לך שאני צופה בייסורי, כל זמן שהמילים
נופלות בין משמעות לכוונה, ואין זה בי כי אם דרך אבודה שברצוני
לשאת רגלי ממנה ולשוב למציאות השופעת רגשות, להניח את מעילי
במפתן ביתך בכדי שאוכל שוב לנשום את רגעי הפחדים אשר מלבים בי
את זעמך. אני חושש שאין לי מנוס כי אם לקפוץ אל תהום החשכה,
אולי מבעוד מועד, בכדי שישכיחני מכל חטאי וישיבני כחדש אל בין
עלומיך.
כבר זמן רב מדי אני חולש ברחובות העיר, מחפש תשובה לבלבול
העמוק שעודנו אוחז בי שעה שאני מפסיק מלהתקיים.
ותשובות אין לי, ולו רק יכולתי לומר את כל אשר כפוי עלי מתוך
מחשבות המוות השורר בקרב.
כיצד זה שגופי זורם כנחל למקומות שאין הוא רוצה להגיע? ולא
ניתן לחזור ולמצוא את אותם שבילים יפים כבעבר, רק הדרכים אשר
בהם נשאו רגלי.
אני רוצה ליצור עולם אשר יהפוך את החיים האלה לנסבלים. לאחר פג
התמימות נשארנו לבדנו בחשכת העולם שצופה עלינו מבעד לקרניים
אולטרה סגוליות בערפל סגול לשוב לישון.