קשה לאהוב את המובן מאליו, הכל הופך למובן בסופו של דבר, כל
חיי ניסיתי להגשים את הצפיות של כולם עד שגיליתי  שהעולם לא
סובב סביבי ויש לי תחליף. להיות אדם פשוט נראה לי יותר נוראי
מלהיות אדם קטן מאחר שכשהכל סביבך חולף אתה ממשיך להתקיים
בידיעה שסופך קרב ולא ישאר לך דבר אם לא תמלא עכשיו את הראש
בזכרונות טובים רעים הכל הולך. אדם קטן מקבל את מה שבא ומסתפק
בתחושת הניצחון שלו על החיים בכך שלא איכפת לו מכלום.
לעתים אני משלה את עצמי שאם רק אתנהג נורמאלי הכל יהיה נורמאלי
אבל הפחדים לא נעלמים ולהיות נורמאלי כמו כולם נראה משעמם וחסר
טעם.
ואולי זה אותו דבר, בסופו של דבר כולנו נשאים של אותה מחלה של
שפיות להיות קרוב לאדמה, יותר מטריאליזם לחשוב בקטן כל העולם
בשלו. כשאתה בשלך אני נמשך אחרי הצורך לרצות את כולם עד שבסוף
אני נופל ואני מבין וממשיך לשגות כמו אידיוט מתוחכם ממש לא
מובן.
חוסר הסדר מאוד עקבי בחיי הוא חוזר כל זמן שאני לא עסוק מידי
לא מחויב לא במסגרת.
לכן אני חולם להתאשפז יום אחד במוסד סגור שם יתנו לי תרופות
ושעות ביקור קבועות לכל חברי הדמיוניים.
אסור לי להראות סימן של שפיות שלא יעלו עלי, וזה לא הכל, לא
מספיק רק להיות משוגע צריך להתנהג כמו משוגע, להסיר ספק מכולם.
אז אני לא מדבר עם אף אחד מה שהפך את הדמיון שלי למקום המגורים
הקבוע שלי. אני לא רוצה להשאיר סמני שפיות אז אני לא כותב דבר,
הכל בראש של.
יש לי רעיון ליצור מקום שלם רק בתוך הראש שלי ובבוא הזמן אני
אנתק מגע אם בני אנוש ואצלול לתוך עולם המחשבות, לשם כך אני
צריך סמים מה שיש בנדיבות הם מכבים אותי לכמה שעות. אני לא
יכול לישון בלילה, כבר שנים אני לא חולם בגלל זה אני צריך את
העולם הדמיוני שלי לתת אויר למחשבה כדי ליצור איזון והרמוניה
בנפש כדברי המלומד אריסטו.
אז יש לי עולם דמיוני מאוד מפותח אבל אני צריך לפעמים שהדברים
יקרו במציאות. אבל הפחד שהפנטזיות לא יתממשו, הבנה זאת גרמה לי
להבין שיש שתי סוגים של אנשים בעולם אלה שמאמינים שמה שהם
חושבים הוא נכון ואלה שמאמינים שהכל שטויות.
הטיפוס הראשון משאר שכל העולם פועל לפי המחשבות שלו, והאחר
מאמין שאינו יכול לדעת דבר מעבר למחשבותיו שהגוף הינו הכלא של
הנפש והנכות שלנו בחיים האלה.
במשך חיי פתחתי לעצמי מספר עקרונות על פיהם אני חי: אחד כולם
או טועים או צודקים ולא יודעים למה (העולם מלא בדיסאינפורמציה
ומידע סותר שמשתנה כל הזמן. רק אתמול המחשב שלי היה הכי מתקדם
בשוק ועכשיו הוא כבר מיושן ומצריך עדכון).
שתים עד שגיליתי את עקרון מס' אחד כל מה שחשבתי הוא שטויות
שלוש יכול להיות שאני טועה
וכך אני חיי עם שלושה חוקים כולם נכונים בהכרח כולם סותרים ואף
אחד מהם לא שיפר את חיי רק הפך אותי ליצור מבולבל ופרנואידי.
אז יופי עד עכשיו העקרונות הוכיחו את נכונותם לאור ההשקפה
המבולבלת הזאת על החיים, אתם ודאי שואלים את עצמכם בשביל מה
לעזאזל אנו חיים בכלל אם אי אפשר לדעת כלום.
אז התשובה היא דווקא!!! ואני חושב שתשובה טובה יותר לא תתקבל
בשום מקום הרי אנו יכולים לסיים את העינוי הזה שנקרא חיים בכל
כך הרבה דרכים רובם זמינות ונוחות ובכל זאת אנו ממשיכים לחיות.
אין יותר דווקא מזה אז מספיק אם כל הקלישאות על מטרה ומשמעות
מכיוון שהם ערטילאיים כמו היום שבו אמות.
ולמה לעזאזל כל זה ובשביל מה? ובכן מגעי אם בני אנוש הפכו
לקלושים יותר ויותר עד שיום אחד מצאתי את עצמי לבד עצוב וכואב
עד שהכאב הפך בלתי נסבל והוחלף בריקנות שהפכה אותי לתת אדם.
חבר אמר לי פעם שהוא שונא את האנושות ואוהב את האדם, כל כך
הסכמתי אבל לפעמים קשה להוציא את האנושיות מהאדם, והריקבון
שחודר לחיינו התסביכים הפרוידיאניים של העידן החדש מתבטאים
בעיקר במאפיינים נרקיסיסטיים.
לכל מקום שלא תלך בסוף אתה לוקח רק את עצמך אבל לאן?
כל כך קשה לשבור את מעטפת הזכוכית הזאת שעוטפת כל אחד בנפרד,
אי האפשרות לראות מעבר לעצמך היא תסביך אנושי הידוע בשם
אגואיזם, ומה לעשות אם אין אני לי מי לי, ואם לא אני אז מה
להיות כמו אותם שמטרתם העיקרית היא לקנות להם חיי נצח, גם לאחר
מותם בתוך זיכרון האנושות הקולקטיבי, להיות על דפי ההיסטוריה
אולי להיות עוד תמונה במוזיאון עוד ספר על המדף.
אמרו לי שאין דבר קל מלהיות גיבור טראגי כל מה שעליך לעשות הוא
להילחם ולמות על אידיאל שבעוד כמה זמן לאף אחד לא יהיה אכפת.
כיום המנצחים כבר לא כותבים את ספרי ההיסטוריה עכשיו יש
היסטוריונים יש "אמיתות" היסטוריות לכל אחד יש דעה ובסוף העבר
נעלם בתוך האינטרס האגוצנטרי האנושי כי זה לא משנה מי צודק
משנה למי מאמינים אז פשוט תהיה שקרן טוב תכתוב איזה ספר על
מעללי גבורה דמיוניים תתראיין לכמה טוק שואו ואתה סופר סטאר עד
שיבוא משהו טוב יותר ותאמינו לי הוא תמיד בא בסוף. זאת מלחמה
שאני לא רוצה לקחת בה חלק.