עליתי את שלוש המדרגות בקפיצה ובדיוק כשהתחלתי צועד בקצב מהיר
בפרוזדור הרחב ראיתי אותה. קומתה היתה כמטר ושבעים סנטימטרים
אשר הוגבהו מעט על ידי נעליים כחולות כהות ובעלות עקב קטן.
מתוך הנעליים כאילו צמחו רגליה האין סופיות שנבלעו בחצאית קצרה
תואמת להפליא את המעיל העליון אותו לבשה. מתוך המעיל בצבצה לה
מעין חולצת תחרה שחשפה צוואר מדהים שהסתיים בפנים יפיפיות.
שערה היה חלק ובהיר, ומסופר ב"קארה" אסימטרי שרק הדגיש את קו
הסנטר שלה. פניה היו חדות: עצמות לחיים בולטות אך לא יותר
מידי. מבטה הוכיח שידעה בדיוק כמה היא יפה. עיניה האפורות
הפנטו אותי כאשר הצטלבו מבטינו ולא יכולתי להתיק את מבטי ממנה.
הרגשתי איך נשימתי נעתקת ואת לבי המודיע לי בפעימות מהירות
והולכות שהוא אכן שם, לחוץ בחזי, שם לב למתרחש. מה שרק הוסיף
להתרגשותי היתה העובדה שאף היא לא התיקה מבטה מעיני, למרות
שדרכינו כבר הצטלבו להן ושהיא בעצם הגיעה אל המדרגות אותן
עליתי בסערה אך שניות ספורות קודם לכן. הרגשתי כאילו הכה בי
הרעם. יכולתי לראות איך כל הפרוזדור מסתובב לו בכל מיני צבעים
לנגד עיני כשרק מבט עיניה ההמומות, שהחלו מחייכות, גרמו לי
להבין שבעצם צעדתי לי היישר אל תוך עמוד בטון, מעמודי התווך של
הבנין האפור. ניסיתי בכל כוחי שלא להוסיף על הבושה שאחזה בי
ולא להתמוטט כבול עץ שנגדע היישר לרצפה האדומה שנראתה כמו
קוראת לי. הפניתי בנון-שלנטיות את מבטי ממנה, עקפתי את העמוד
הסורר ואת פינת המסדרון ולאחר שוידאתי שאכן יצאתי מקו ראייתה,
קרסתי-נשענתי על הקיר ברגשות מעורבים של הלם, כאב עצום ו...
מין כאב בטן מיוחד כזה שבא לי בכל זמן בו אני מרגיש משיכה מכל
סוג שהוא אל אחת מבנות המין היפה.
                                       

ביליתי עם גיל כשעה של צחוקים. לא ראיתי אותו כבר כמעט חמש
שנים וזו הייתה מעין הזדמנות לבלות קצת זמן יחד. גיל ואני
גדלנו יחד. אחרי הצבא הוא נסע לעבוד בחו"ל כך שהוא נמצא בארץ
רק לעתים נדירות. גיל נשוי לעבודתו. ולענת. סיפור. נפרדתי מגיל
לכמחצית השעה בה הוא היה צריך להשתתף באיזושהי ישיבה, כשאני
תוהה במסדרונות איך להעביר את הזמן. קלטתי אותה דרך דלת פתוחה
של חדר הרצאות גדול. מין אמפי' כזה כמו שיש באוניברסיטה. היא
הרצתה לקבוצה של, אני יודע, משהו כמו מאתיים אנשים שדאגו
להראות נורא חשובים. כאלה עם פלאפונים על השולחן וכל מיני
סממני סטאטוס של הגבר הישראלי של שנות האלפיים. הבטן התחילה
שוב. עם הכאב ההוא. והסקרנות גם התעוררה. החלטתי להכנס לאולם
בשקט כדי להקשיב ולהתבונן בה. בעצם כדי לנעוץ בה עיניים בצורה
לגיטימית. ובלי עמודים בדרך. הדלת היתה בתחתית האולם, ליד הבמה
עליה עמדה וממנה דברה. זה חייב אותי ממש להיות רואה ואיננו
נראה. גייסתי את שארית אומץ הלב שגרדתי מעומקי הכיסים שלי לאחר
התקרית עמה ועם העמוד מוקדם יותר ונכנסתי בצעדים שקטים לאולם
כשמבטי תר אחרי מקום פנוי, ובעיקר, מנסה נואשות שלא לצוד את
מבטה.
                                       

פח האשפה פשוט ארב לי מעבר לפינה, עושה עצמו כמי שמחזיק את
הדלת, פתוחה. לאחר שבעטתי בו קלות בלי משים, נעלב משהו, הוא
החליט לפנות לי את הדרך ולהתגלגל לו הצידה כשהוא רוטן ומהמהם
רעשי גלגול עמומים. "העיקר שלא לעורר תשומת לב..." נסיתי לעצור
אותו ברגלי השניה, לפני ש... אבל רגלי זו נתקעה לה - ממש בתוכו
- ולאחר שהתחלתי מאבד את שיווי משקלי, הפיסי והנפשי, דידיתי לי
אל תוך האולם. ככה עם רגל אחת בתוך הפח. יכולתי להרגיש את השקט
הנורא שליווה את מבטי כולם שננעצו בי בהלם כמו היו אלה חצים
קטנים וכואבים. מיהרתי לי אל מקום הישיבה הפנוי הראשון שמצאתי
ולאחר שהתיישבתי והרמתי את מבטי, ראיתי אותה עומדת שם, על
הבמה, מסתכלת בי בחיוך מדהים, מתאפקת בקושי שלא לפרוץ בצחוק.
הרגשתי את אוזניי ולחיי בוערות. יכולתי כמעט להריח את העשן.
היא שאלה אם אפשר להמשיך וגמגמתי לה עם הראש שכן, בוודאי.
נסיתי להתמזג עם הכסא. כל מה שיחלתי לו באותו הרגע היה לההפך
לחלק מריהוט העץ שבאולם. לאחר כמה דקות של הרצאה, אותה כלל לא
שמעתי משום מה, הצלחתי לחלץ את רגלי מהפח. בשקט. אחרי כמה דקות
נוספות בהן נורא רציתי וקיוויתי ששכחו אותי, קמתי וגלשתי החוצה
מהאולם נשבע לעצמי שבחיים, אבל בחיים - לא אסתכל יותר בבחורות
ולא משנה כמה יפות אחשוב שהן נראות. אפילו אם ארגיש שזה זה, אם
אדע שזה זה, אני - גמרתי עם זה!
                                       

ירדתי להרגע בקפטריה. רק אחרי שהתיישבתי ולגמתי מכוס הקפה
נוכחתי לדעת שאני עדיין מה זה רועד. ידעתי שכל מי שמסתכל בפני
רואה בדיוק את כל מה שקרה לי הבוקר. ראיתי את זה בחיוכים של
כולם. במבטים ששלחו בי כאילו בלי משים. זה היה פשוט נורא. איך
אני מוחק את כל הפדיחה הזו שחקוקה לה על פני? "אם רק לחיים שלי
היה מחובר עכבר - הייתי מסמן את כל הבוקר ולוחץ על DEL. דה..."
עברו עוד כעשר דקות אחרי שכבר סיימתי את הקפה ועד שרוחי איכשהו
שבה אלי וקמתי לי כדי לחזור ולמצוא את גיל. יצאתי מהקפטריה אל
מסדרונות הבניין האפור, פונה לכיוון המדרגות ושם - בום!
התנגשתי בה חזיתית. נשימתי... לא היתה קיימת יותר. בפעם
השלישית היום. משתכר מריח גופה שעמד סנטימטרים ספורים מגופי,
מבטי טובע בעיניה האפורות. היא היתה פשוט מדהימה. עמדנו ככה
לנצח, במשך דקות ארוכות, כמעט דקה, מביטים זה אל תוך עיני זו.
שותקים את כל מה שהיה לנו לומר זה לזו.   לפני שהבנתי מה קורה
ומה אני עושה, צעדתי חצי צעד לקראתה, אוחז בידיי את ראשה
בעדינות ומצמיד את שפתי אל שפתותיה. חשתי את לשוני פוגשת לשונה
ואת ידיה כזה כאילו מנסות להדוף אותי מעליה, בהלם, כשלשונה
מתחילה בסיור הכרות סביב לשוני. הרגשתי את בירכיי רועדות,
ממאנות משהו להחזיק את משקל גופי. הפרפור הזה בבטן גבר ואיים
להדליק מדורה בכל בית החזה שלי. יכולתי לחוש גם ברעד שאחז בה.
פקחתי לאט לאט את עיניי נוכח לדעת שיש לנו אורחים. כמעט מוחאים
לנו כפיים, מצחקקים כיתה א' כזה. עיניה החלו נפקחות אף הן
ובקושי רב נפרדו שפתותינו. ידי נשארה אחוזה חזק בידה ספק כדי
שלא ניפול וספק כי... כי ככה. נכנסנו לקפטריה בוחרים לנו
בשולחן ליד הקיר. בראשי עברו מליון דברים. מליון תסריטים. חלקם
מוכרים, חלקם חדשים, לא נודעים. מליון שאלות. מליון תשובות.
מליון... מיצינו.   לא אמרנו דבר. פשוט שתקנו, ידינו משולבות,
רגליה המשולבות תחת שולחן הפורמייקה אוחזות גם ברגלי, מבטינו
עמוק זה בעיני זו. כל מה שהיה לנו לומר, כל מה שבער לנו בחזה
בנשימות קצרות, הועבר במבטינו. ישבנו ככה לעד. הכל נמחק.
נשארנו רק היא ואני ופעימות הלב. בערך כזה.
                                       

הוא שאל אם אכפת לנו שהוא יצטרף, ולפני שהבנו בכלל מה הוא
רוצה, התיישב עם מגש ארוחת הצהרים. ממש לידינו. הבטתי סביב לא
כל כך מבין היכן אני. מה קורה. היא הביטה בשעון ולפתע קמה
במהירות, מקפיצה אותי אחריה. הוא, שהחל בדיוק לשתות כמעט נחנק
כשכוסו מפספסת את שפתיו, שופך את המיץ על עצמו. אני לא מאמינה
שזה קורה לי, אני מה זה מאחרת - אמרה, והחלה פונה לכיוון
היציאה. אני בעקבותיה. רגע, אמרתי-גמגמתי מוציא כרטיס ביקור
תוך כדי הליכה מהירה אחריה כשאני מגניב מבטים מפוחדים לצדדים
תר אחרי עמודי בטון ופחי אשפה מרושעים. רשמתי על הכרטיס תוך
כדי הליכה מספר טלפון נוסף, את זה של הסלולרי, נותן לה אותו.
תן לי את העט אמרה עוצרת ורושמת על פיסת נייר שני מספרי טלפון.
הראשון שלי בבית, אמרה, והשני אצל חבר שלי בירושלים. אני אהיה
שם עד יום שני. תתקשר אלי לשם, הוסיפה תוך כדי הליכה, אין לי
סלולרי, תתקשר... אמרה ונעלמה במהירות בין האנשים באזור
המדרגות. קלטתי את גיל מגיע מכיוון אחר ועמדתי ככה תוהה מה אני
אמור לעשות עכשיו. מה אני אמור לחשוב. מה אני אמור לומר. זה לא
שהרגשתי מטופש עומד ככה... מה זה לא...   היא - נעלמה. גיל
דיבר אלי והצטרפתי אליו לקפטריה, שוב, לא כל כך שומע מה הוא
אומר לי. ככה עם הפתק ביד. מה זה היה, חשבתי לעצמי. לעצמי
כנראה לא היתה תשובה אז הוא פשוט שתק. ראיתי שגיל הזמין לנו
קפה וקרואסונים. עם שוקולד. אני חולה על קרואסון שוקולד. אז -
זה הכה בי. כמו סטירת לחי כזה, כואב ומצלצל. שיט! כמעט צעקתי
לעצמי, איך בכלל קוראים לה? יש לך את זה, גיחך לי עצמי בתשובה,
ממש מבריק...
                                       

יום ששי אחר הצהרים. אני עם שירי בטלפון. ספרתי לה את כל
קורותיי המוזרים מהבוקר ואחרי שאנחנו צוחקים מעט מהסיפור היא
מעודדת אותי לנסות ולהתקשר אליה. שירי היא חברתי הטובה ביותר.
נפש תאומה. כרגיל, שירי צודקת. היא הרי נתנה לי בעצמה את מספר
הטלפון אצל החבר שלה בירושלים, אז מה יש לי להפסיד? אגב, ניר
לא התקשר. אנחנו מהנדסים כל מיני דרכים איך להביא את שירי עם
מיטל להופעה של ירמי קפלן בצוותא שתיים. הבעיה העקרית היא
שלמיטל אין כסף לכרטיס ולשירי נותרו כמאה שקלים בארנק. חוץ מזה
ניר אמור להתקשר אליה. יותר מאוחר. הרעיון הכללי הוא שניר
יאסוף אותה מיד אחרי ההופעה. אנחנו מבררים בשיחת ועידה כמה
עולים הכרטיסים ומתי הקופה פתוחה. ארבעים שקל כל אחד ומשמונה
בערב. ההופעה בעשר. ניר עדיין לא התקשר. אני מתנדב לקנות את
הכרטיסים כך ששירי תוכל לחכות לטלפון של ניר. ניר עדיין לא
התקשר. בשמונה וקצת אני בקופות של צוותא. בדרך למיטל אני מתקשר
לשירי שמעדכנת אותי במבזק החדשות: מיטל לא באה להופעה. מור באה
להופעה. ניר עדיין לא התקשר. בינתים שיחה ממתינה, אנונימית,
אצלי במכשיר. אני מעביר את שירי ל-Hold ועונה. היי, היא כזה
לוחשת לי באוזן. זאת היא, אני צועק לעצמי בשקט כשחיוך בצורת
חצי מנת פלאפל נמרח לי על הפרצוף. דניאל? היא ממשיכה, זאת ורד,
נפגשנו בבוקר, אתה יודע... בטח זוכר, אני נחנק לה בתשובה, מה
נשמע? עכשיו אני כבר לא אשכח יותר את שמה. תשמע, היא אומרת לי,
חשבתי כזה, לחזור הביתה כאילו, הלילה. תרצה להפגש אולי כזה?
"מה זה כן" כמעט עניתי לה. הלילה? למה לא, בכייף. איפה? נסיתי
להשמע Cool למרות הרגשת החום שאפפה את כולי. אצלי, היא ענתה
כמעט מיד, בסביבות ארבע, מתאים? מתאים, עניתי בתורי. רגע, איפה
זה אצלך? זכרתי לשאול הפעם. היא מכתיבה לי את כתובתה ברמת גן.
לאחר שאנחנו מנתקים אני נוכח לדעת שאני מה זה המום. אני רק
מתחיל לקלוט איפה אני ומה קורה כשאני מחליט להתקשר לשירי. אני
מפעיל את הסלולרי שמסתבר שמאותת לי ששכחתי את שירי בהמתנה והיא
כועסת משום מה. אני קוטע אותה ומספר לה על ורד והשיחה שהרגע
היתה לי. אגב, ניר עדיין לא התקשר. אני מקפיץ לה את הכרטיסים
הביתה.
                                       

בחצות וחצי אני עם גיל וענת ועוד חברים כאלה מהתיכון. ממש
פגישת מחזור מצומצמת. שירי מתקשרת לבקש את המספר של ניר. ניר
עדיין לא... סתאם... ניר סוף סוף התקשר והשאיר לה הודעה
במשיבון להתקשר בחזרה. הבעיה היא ששירי שכחה את המספר שלו
בבית. אני מקריא לה את המספר ואנחנו נפרדים. שירי מתקשרת אליו
ונוסעת לפגוש אותו. באחת טלפון מורד. אני בבית, אתה בא? תוך
חצי שעה, אני עונה. הדירה של ורד היתה בקומה האחרונה של בניין
בן ארבע קומות ברמת גן. היא פתחה לי את הדלת כשהיא לבושה בחלוק
כחול ממשי עם ציור רקום של דרקון עליו. שערה היה רטוב ויכולתי
להריח את ריח המקלחת שהתמזג עם ריח הגוף הטבעי המשגע שזכרתי
מהבוקר. הזעתי. היה לי חם מאד. לרגע תהיתי אם השיער שלה רטוב
עדיין מהמקלחת או מזיעה. עיניי טבעו במבטה. נכנסתי לדירה כשהיא
מפנה לי מעבר. חזי התחכך משהו בשדיה כשחלפתי על פניה אל תוך
הסלון. הצליל היחיד שחשבתי שאני שומע היה קול הלמות לבי שאיים
להתפרץ לי מבית החזה. עמדנו כך רגע ארוך מביטים זה אל תוך עיני
זו. נוכחתי לדעת שנשימתי קצרה ומהירה, בדיוק כמו שלה. היא שאלה
משהו בקול שבור מה וכשנוכחה לדעת שלא הבנתי שאלה שוב - רוצה
לשתות משהו? לא תודה, חרחרתי לה תשובה בקול צרוד. התקרבנו לאט
לאט זה לזו. שפתותינו מחפשות כאילו מעצמן אלה את אלו. טועמות,
מהססות, נצמדות. רציתי לטעום את כולה. לחייה, אוזנה, צווארה
ושוב את שפתותיה... לשוני מחפשת את לשונה בפראות. נגענו זה
בזו, נצמדים, בתשוקה גוברת והולכת... התפוצצות אדירה... שנינו,
ככה, על השולחן, בפינת האוכל. כמעט בלי להסיר שום בגד.
התמוטטתי עליה, על השולחן עליו היא שכבה. שנינו התנשמנו
בכבדות, מזיעים, מסוחררים. נגעתי בה. היא קפצה, רגישה מדי
אחרי, נשימתה נתקעת משהו. היא דחפה אותי הצידה, קמה והובילה
אותי אל חדר השינה, דוחפת אותי על המיטה הגדולה. מתיישבת עלי
ומפשיטה אותי בתנועות חתוליות כאלה. לאט לאט... נושקת-טועמת כל
פיסת עור הנגלית לעיניה. עושה בי ככל העולה על רוחה, מסרבת לתת
לי לזוז... ההתפוצצות השניה היתה אפילו חזקה יותר הפעם. אין
סופית... היא נשכבה עלי, חסרת נשימה. פעימות לבי הכל כך מהירות
מתמזגות עם שלה. נשארנו מחוברים, אני בתוכה, נוטפי זעה, כשאני
מלטף את גבה וחש ברעד העובר בה עם כל תנועת יד שלי... היא
החליקה מעלי, אל צידי. הפעם הבאה היתה יותר פראית. יותר
חייתית. יותר אין סופית. התמזגות כל החושים - ראיה, שמיעה,
ריח, טעם, מגע... באיטיות משגעת מתענוג. מעניקים האחד לשניה את
כל תמצית קיומנו. איחוד נצחי מושלם. שיא שרודף שיא שרודף
שיא... נדמה היה שכל מעשה האהבה הזה הוא התפוצצות אחת גדולה
וארוכה. היווצרות היקום...
                                       

בסביבות שמונה בבוקר התמוטטנו באפיסת כוחות מוחלטת רטובים
לגמרי מזיעה על מיטה רטובה לא פחות. שכבנו כך שעה ארוכה זה לצד
זו רועדים עדיין מעצמת החוויה שהיתה, מנסים להתאושש מעט. ריח
כבד של מין, זיעה ושאריות בושם או דאודורנט עמד בחלל החדר.
קמנו להתקלח ואחר כך להתלבש, עדיין ללא מלים. יכולתי לחוש ברעב
אדיר שתקף אותי. אני תמיד רעב אחרי. כשהתיישבנו לשתות קפה של
בוקר, יש לה רק קפה בבית, דיברנו לראשונה. מה קרה עם החבר שלך,
שאלתי לוגם מהקפה מבלי להביט בה. כאילו. שום דבר, ענתה, מה
צריך היה לקרות? לא יודע... אמרתי. דממה. איך הוא מגיב לכל
הסיפור הזה, נסיתי להתעקש. הוא לא יודע, השיבה, לא יודע ולא
יידע. הרמתי אליה מבט כזה של כלבלב. דממה. עוד לגימה מהקפה. מה
הלאה, שאלתי. מה-מה הלאה, השיבה לי בהפוכה והוסיפה כמעט מיד,
אני חוזרת לעולמי ואתה לשלך. דממה. ו... וכל מה שהיה הלילה,
אני שואל ומרגיש כאילו אני מחליק כזה לתהום. חוויה, חייכה אלי
את חיוכה המהמם, אתה לא חושב? דממה. מוחי מתחיל כאילו רק עכשיו
קולט את התמונה. סטוץ. סיימתי לשתות את הקפה. מרגיש את הגוש
הזה בגרון. היא קמה ממקומה להתיישב על ברכיי בתנועות התחככות
כאלה של חתול. אל תעשה כזה פרצוף עצוב, אמרה, אפשר לחשוב שמה
זה סבלת הלילה... שתקתי לה תשובה. היא נצמדה אלי, מצמידה את
שפתיה לשפתי נושקת לי נשיקה חמה ורטובה. דה!    
                                       

בבית מילאתי אמבט במים, סבון-קצף ומלחי אמבט וטבלתי בו שעה
ארוכה משפשף ומקרצף את גופי היטב מבליל הרגשות שחשתי. התנגבתי
וירדתי להכין לי סנדוויץ' אבוקדו עם עגבניה וכוס תה קר עם
לימון. אכלתי את הסנדוויץ' אוטומטית כזה, שתיתי את התה ולאחר
שקיוויתי שהתאוששתי מעט נשכבתי לנוח, חושב על עמודים ופחי אשפה
ותוהה ביני לביני מה קרה לשירי בפגישה שלה עם ניר. לך תדע...