פעם היה ילד קטן שגר לו לבד, ביער גדול. לילד הזה היה הרבה מה
לעשות, הוא היה אוהב לרוץ, ולקפוץ בין העצים ולשחק עם חיות
היער. אבל לילד לא היו חברים, פשוט כי לא היה אף אחד ביער הזה,
זה היה היער שלו, ובעצם, כשהוא חשב על זה, הוא לא אהב אנשים
שנכנסים ליער שלו, במיוחד בלי הזמנה.
כך עברו הימים והילד היה מאושר מעין כמותו, היה לו זמן לעצמו,
ללמוד על כל הדברים הנפלאים שיש ביער. הילד הזה אהב לדעת הכל
והיה סקרן מאוד ולכן הוא היה מסתובב ומחפש כל דבר חדש שעיניו
לא ראו קודם לכן. הוא היה לומד את התנהגותם של שאר החיות, את
הסביבה שלו, את הכל. עם הזמן הפך הילד לחכם גדול וידע כל מה
שרק אפשר לדעת על היער שלו ועל החיות שבו.
אבל יום אחד נכנסה ליער, בלי הזמנה, ילדה אחת. ילדה קטנה, כמו
הילד, ילדה יפהפיה. הילד לא ידע איך נכנסה הילדה פנימה, שהרי
ליער הזה אין לא כניסה ולא יציאה ורק מי שהילד הזמין יכל
להיכנס פנימה, אבל הנה היא, מטיילת לה ביער באין מפרע. בהתחלה
הילד צפה בה מרחוק, בלי להתקרב. היא נראתה כאילו היא לא שמה לב
כלל שהיא נכנסה ליער של מישהו.
פעמים רבות היה הילד מתקרב עליה כשלא שמה לב, בודק אותה, מנסה
להבין מי היא ומה היא עושה ביער שלו. פעמים רבות כל כך היה
יושב לבדו ותוהה מה לעשות בילדה הזאת, שלא משנה כמה הוא מנסה,
היא לא יוצאת מהיער שלו. כבר קרה בעבר שנכנסו ילדות ליער שלו
בלי הזמנה אבל אז, פשוט היה מתעלם מהן והן לא היו מוצאות עניין
והיו הולכות. אבל הילדה הזאת הייתה שונה, דומה היה שהיא מטיילת
ביער הזה באין מפרע, כלל לא מודעת לילד. והיא הייתה כל כך
יפה...
הילד, שהיה סקרן מטבעו, לא יכל להתעלם הפעם, לא הפעם. ויום אחד
הוא עזר אומץ והתקרב אליה. בהתחלה, היא לא שמה לב אבל כשהתקרב
עוד יותר היא הבחינה בו. בהתחלה, היא נבהלה, לא ידעה מה לעשות,
אבל היא ראתה שלילד אין כל כוונה לפגוע בה, שהוא רק רוצה להבין
מה היא עושה פה ביער שלו. והיא חייכה עליו והתקרבה גם כן.
הילד והילדה לא דיברו באותה שפה, וזה הפריע קצת, אבל הם
התרגלו. הם חייכו אחד לשני הרבה, הילדה ניסתה להראות לו דברים
שהיא למדה מהיכן שהיא באה, מיער אחר, רחוק מכאן. הילד, מצידו,
שלא אהב כל כך שינויים ולא התלהב כל כך מהמנהגים החדשים
והמוזרים, ניסה ללמד אותה את כל הדברים שלמד על היער ויושביו,
אבל זה לא עניין אותה כל כך כמו שהוא חשב... אבל הם חייכו
הרבה.
הזמן עבר והילד הילדה בילו הרבה ביחד, לאט לאט, הם למדו לדבר
בשפה משותפת, הילד למד לדבר קצת בשפה של הילדה והילדה למדה
לדבר קצת בשפה של הילד. הילד למד קצת מהמנהגים של הילדה,
ואפילו אימץ קצת לעצמו, והילדה למדה קצת על היער של הילד, ומה
מותר ואסור לעשות. היו פעמים, שהילד התעצבן על זה שיש עוד
מישהו ביער שלו, הוא אהב לרוץ ולקפוץ לבד ביער, לשחק עם שאר
החיות ויותר מכל, הוא אהב לעשות את הדברים האלה לבד, בלי אך
אחד. והילדה הזאת, שנכנסה לו ליער בלי הזמנה, הפריעה לו
לפעמים. אבל עם הזמן הוא התרגל, וגם היא התרגלה...
הזמן עבר והילד והילדה הפכו לחברים טובים, הם עשו הכל ביחד, הם
טיילו ביחד, והסתכלו על החיות ביחד, הם למדו לדבר זה בשפתו של
זה והילדה למדה איך מתנהגים עם שאר החיות. אבל יום אחד, הילדה
הייתה צריכה ללכת. הילד לא רצה, הוא דווקא שמח שהיא הייתה איתו
ביער, שמח שהיה לו מישהו לטייל איתו, מישהו שאיתו הוא לא שיחק
או רץ או קפץ, אלא מישהו שאיתו הוא דיבר, וטייל ולמד. אבל
הילדה רק חייכה ואמרה:
"גם אני שמחה שיש לי אותך, ילד קטן שלי, אבל אני צריכה לחזור
עכשיו, גם לי יש יער משלי, וגם בו יש חיות ודברים שאפשר ללמוד,
ויש לי שם גם עוד אנשים, עוד ילדים כמוני. זה נכון שהרבה יותר
כיף להיות אתך מאשר איתם, אבל גם איתם כיף לי להיות. אני צריכה
לחזור עכשיו ליער שלי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק
להיות חברים"
הילד לא הבין, איך יכול להיות שנהיה חברים אבל לא נהיה באותו
יער? אבל הילדה רק חייכה אליו כשהבינה את הבלבול הקשה בעיניו.
היא הכניסה יד לכיסה והוציאה פרח. היה זה פרח מדהים ביופיו,
היה לו גבעול ירוק ארוך וגדול, ועלי כותרת אדומים וגדולים
ויפים, היה זה הפרח היפה ביותר שראה הילד מימיו. הילדה הגישה
לו את הפרח ואמרה:
"הנה לך, ילד. זה פרח מיוחד, פרח שלי שאני נותנת לך מעומק לבי.
זה פרח שלא יכול למות לעולם, רק אם תשכח אותו הוא יגווע וימות.
אך כל עוד אתה זוכר אותו הוא לעולם ישאר כה יפה. את הפרח הזה
רק אני אוכל להשקות, וכשאני אשקה אותו הוא יגדל עוד ועוד, עד
שימלא את כל היער שלך, גם כשאני לא אהיה כאן לידך. גם לי יש
פרח כזה, פרח שהוא בעצם שלך, פרח שרק אתה יכול להשקות. הפרח
הזה, יישאר כאן אתך והפרח שלי ילך ליער שלי. וכל פעם שנביט
בפרחים שלנו נזכר ונדע שיש מישהו ביער אחר"
הילד לקח את הפרח מידיה של הילדה, הוא אחז בו בחוזקה וחייך,
ועל עיניו זלגה דמעה. הפרח הזה, הפיץ חום רך ונעים, ובידו הוא
הרגיש עקצוצים מיוחדים ומדגדגים. אף פעם לא היה לו פרח שמישהי
נתנה לו, ואף פעם הוא לא נתן פרח למישהי, זאת הייתה הרגשה חדשה
בשבילו, הרגשה מיוחדת.
"אתה צריך להישאר פה, ביער שלך, אתה צריך לטפל בחיות וללמוד
ולרוץ ולקפוץ. ואני, אני צריכה לחזור ליער שלי ולעשות את כל
אותם הדברים שם. אבל אנחנו תמיד ביחד, תמיד. ואנחנו עדיין
יכולים לטייל ולדבר, בגלל הפרחים. וכל פעם שתבוא לבקר ביער
שלי, תשקה אתה את הפרח שלי, וכל פעם שאני אחזור לכאן, אני אשקה
בשבילך את הפרח שלך. חוץ מזה, האם אינך יודע, היער שלי, נמצא
ממש כאן, ליד היער שלך..."

וכך הלכה לה הילדה, וחזרה ליער שלה, לטפל בחיות שלה, ולשחק עם
הילדים האחרים שם. אבל הילד לא היה עצוב, כי היה לו את הפרח של
הילדה. הוא נטע אתה באדמה, בדיוק במרכז היער, במקום שבו ראה
לראשונה את הילדה. וכל פעם שהילדה חזרה לבקר אותה, היא השקתה
את הפרח שלו במים שלה, והפרח רק גדל עוד ועוד ועוד. וגם הוא
השקה את הפרח שלה במים שלו וגם הפרח שלה גדל וגדל.
ככל שהזמן עבר, הילד גילה עוד ועוד דברים על הפרח הזה. הוא
גילה שלא משנה כמה הוא גדול, הוא תמיד יכול לגדול עוד. הוא
גילה שהפרח, לצערו הרב, חסם לו כמה מקומות שאהב ללכת אליהם
ביער, מקומות שעכשיו הוא לא יכול ללכת אליהם, כי הפרח לא נותן
לו. בהתחלה הוא כעס על הפרח, ורצה להוציא אותו מהיער שלו, או
להעביר אותו, או אולי לקצר קצת את העלים שהפריעו. אבל הוא לא
באמת רצה...
הוא גם גילה, אחרי שעבר זמן מה, שהפרח הצמיח קוצים בגבעולו.
היו אלה קוצים גדולים, ארוכים וחדים, ופעם אחת אף דקרו את הילד
וגרמו לו נזק כל כך חזק. אבל הקוצים האלה, והכאב שהם גרמו היו
כעין וכאפס לעומת החום והרכות שהפיץ הפרח בכל היער, לעומת
העקצוצים המדגדגים האלה, שהרגיש בכל פעם שהסתכל על הפרח.
והילדה, היא הרגישה בדיוק אותו דבר.

הילד הקטן והילדה הקטנה חיים עד היום, כל אחד ביער שלו, כל אחד
עם החיום שלו, המנהגים שלו והדברים שהוא אוהב לעשות. אבל הם
נפגשים כל יום, לפעמים מטיילים, לפעמים מלמדים אחד את השני,
לפעמים, כשאין להם זמן, הם רק מסתכלים אחד בעיניה של השניה
לשעה קצרה, בלי מילים, רק חיוכים. לכל אחד מהם יש פרח שגדול
ממש כמו היער עצמו, פרח אדיר שרק להם יש. כל יום בבוקר הם
אומרים תודה על הפרח הזה שעדיין גודל, למרות שכבר אין לו לאן.
לילד הקטן ולילדה הקטנה יש משהו מיוחד שנקרא אהבה.