אני רוצה לכתוב, אבל אני לא יודעת מה. יש בי את הצורך הזה,
להעביר את כל הרגשות, המחשבות והתחושות שלי לדף, לספר למישהו.
כל מה שיוצא זו רק ערבוביה של מילים. גיבוב חסר משמעות, לא
מובן. דמעה נוזלת מעיני. אני נזכרת בה, בזו שלקחה ממני את כל
התמימות ושמחת החיים שהייתה לי, פעם.

אני רוצה לצחוק שוב. לשכוח מהשגרה המשעממת. להוציא הכל החוצה
ולחיות בלי לתת חשבון לאף אחד. אבל לא, משהו עוצר בעדי.
אני רוצה לאהוב. להשתגע ממנו, לשגע אותו. רק הוא יודע לגעת שם.
בנקודה הקטנה הזו, רק במגע שלו אני מתחילה לבכות.

אני רוצה לברוח. לברוח איתו. למקום שבו נהיה רק אני והוא. יחד.
רחוק מכל האנשים, רחוק מההורים, רחוק מהאויבים ומהאוהבים. רק
אני והוא. ביחד.
רק הוא מסוגל לגרום לי לבכות. מאושר?

הוא מסתכל לכיווני. מבט חטוף, ובורח. נעלם בין קהל האנשים
המקיפים אותי. מאיימים להפוך אותי לאחת מהם. לעוד אחת בצבא
עצום של אנשים זהים. אני לא אצטרף אליהם. אני לא אשתנה. אני
אברח רחוק. איתו. ושנינו נשאר לבד.

הוא כל כך טהור, כל כך נקי, תמים. אני לא מסוגלת יותר. לא
מסוגלת יותר לסבול את קרבתו ואת חוסר האונים. חוסר היכולת
להיות איתו למרות הידיעה שהוא כאן, לידי, כל כך קרוב אליי.
אני כל כך רוצה אותו, צריכה אותו. צריכה שהוא יבוא ויבין אותי.
שישב לידי ויתן לי לבכות על כתפו. שינחם גם בלי לשאול למה.
שיהיה שם בשבילי, להשען עליו.
שיטמין אותי בתוכו ויגן עלי מהעולם האכזר הזה.
אני כל כך אוהבת אותו, כל כך צריכה אותו איתי.

                                              ורק הדף מבין.