גלגלי השנויים נעים בי.
מאז הוספתי להם שמן (זה כל שנצרכתי לעשות) יש תזוזה.
ואני, כרכב מרכבה, מצליפה בסוסים ושועטת קדימה.
שחררתי, חווה כרגע חוויות שלא חוויתי בעבר.
מרשה לעצמי.
לא נותנת לקול הטרחני בראשי לנענע מולי באצבע כועסת.
כן, כל השנים הייתה מולי אצבע כועסת, את צריכה להיות ככה
וצריכה לעשות ככה,
ואני, אני ציפור דרור. נפש אינדיבידואליסטית, אוטודידקטית, לא
הולכת בתלם.
והלכתי בתלם,
30 שנה ומאז שנפרדתי בצער וייסורים מההשפעה עלי,
אני חורשת רגב חדש, בדרך סלעית ובורה.
וטוב לי,
עננת המוות כבר לא חולפת בשמי, התפוגגה לה.
לפעמים מבליחה באופק, אך אני נושפת בה מלוא ראותי.
מרשה לעצמי לחוות את גופי, כפי שלא הרשיתי מעולם
ועדיין שומעת את המילה זונה מהדהדת בראשי.
פורשת זרועות
לא מנסה לגרש אותה
מחבקת את הזונה שבי.
את טובה, את טובה
מותר לך...
וכל העיניים האלה
מסביבך
לא קיימות
קיימות רק שתיים
גדולות, ירוקות
מעל אפך המנומש
לא רוצה שתציע לי אהבה עכשיו
רוצה רק את גופך
שדרכו אוכל להרגיש את גופי
כי לא אוכל להרגיש אותי
אם לא תיגע בי
ואם אפשר חזק
שאוכל להרגיש את עצמי חזק
כמו פעם
שנים שהשארתי את הגוף הדואב מאחור
וחייתי בתוכו
מתעלמת מהקירות הטחובים
העבשים, מקולפי הצבע
והעת, היא עת שיפוצים
ברוקך אדביק סדק לסדק
בלשונך ארפא פצעי
בידיך אדביק את הטיט
ערבב את הטיח אחמד
הרכבתה מחדש
של קונכייה דרוכה
חשופית
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.