טרקתי את הדלת החומה, לא לפני שבדקתי שכל החלונות סגורים והאור
כבוי. סובבתי את המפתח בחור המנעול וירדתי במדרגות לעבר יום
נוסף של שיגרה אפורה בבניין המשרדים הכחול.
בתחתית המדרגות המתין גוש שהותירה אחריה דוריס, הכלבה של השכן
מלמעלה, וכמו בכל בוקר אספתי את המפגע בנייר שמצאתי באחת
מתיבות הדואר וזרקתי לפח.
כמו בכל בוקר של שגרה חיפשתי את המכונית. כמו בכל יום לא זכרתי
באיזה רחוב החניתי אותה ואם התמזל מזלי (כמו הבוקר) הוא היה
מול הכניסה.
הפקקים, שלא כמו בכל יום, לא היו נוראיים ורגל ימין לחצה באופן
רציף כמעט על דוושת הגז כמו כל שאר הנהגים שעברו לידי בבוקר
השגרתי שלהם.
בדרך, כמדי בוקר, נסעתי לאורך הטיילת. השמיים היו אפורים וקרני
שמש מעטות בצבצו מבין העננים, מימיני געש וקצף הים הכחול
ומשמאל מפלצות הבטון המכוערות של תל אביב. האטתי את המהירות,
פתחתי חלון ימני, על אף הרוח החזקה,  כדי להסניף מעט מריחם של
הגלים. המשכתי להביט לעבר הים כמהופנטת, תוך נסיעה איטית
והתעלמות מוחלטת מצפירות נהג המונית שמאחורי... קבוצת קשישים
בבגדי ים לא אופנתיים נכנסו בדיוק למים, מבצעים את השגרה
היומית שלהם. חשבתי שהדבר היחיד שאינו קורה בכל בוקר הוא הנוף
שמימין - הים שמגרה את חוש הטעם, חוש הריח וחוש הראיה כל יום
באופן שונה.
כמו בכל בוקר, בדיוק בשמונה עשרים ושלוש צעדתי לתוך הבניין
הכחול. בירכתי לשלום את השומר המעונב, שעלה זה מכבר מאוקראינה
ורצה להיות מעסה הוליסטי, בירכתי לשלום גם כמה עובדים שאני
פוגשת מדי בוקר ליד המעלית, הכנתי את כרטיס הנוכחות האפור, כמו
בכל בוקר וקיוויתי שלא יגיעו אנשים נוספים כדי שאגיע במהירות
לקומה אחת עשרה ואז תשע השעות היומיות יעברו מהר יותר.
שיחות החולין שבמעלית, שבכל בוקר נסבו סביב אותם נושאים עברו
לידי, לא השתתפתי ורק הבטתי במראה וסידרתי את השיער שפרעה
הרוח.

בכניסה לחדרי בירכתי לשלום את שותפתי לחדר, שתמיד נמצאת שם
הרבה לפני, שוקדת על עבודתה,  והבטתי שוב אל הים הסוער, הפעם
מחלון החדר (שיתרונו היחיד הוא הנוף אל הים), צפיתי בקבוצת
ציפורים עפות לכיוון דרום ונלחמות ברוח.

צלצול הטלפון העיר אותי מהחלום בהקיץ וסימן את תחילתה של עבודה
שגרתית. על הקו לקוח כועס ואני בטון ידידותי ובטוח, כפי שהנחו
אותי לעשות,  עניתי לו מה שרצה לשמוע כדי לסיים מהר ולצעוד
לכיוון המטבחון עם הכוס הכתומה לשתות קפה שגרתי של בוקר עם חלב
עמיד בטעם של עבודה.
בדרך התערבבו הקולות...בלה, בלה, בלה... מסביב כולם מדברים כמו
סימפוניה של קשקשת...עבודה, משפחה, טלפונים... די!!! אני רוצה
שקט, אני רוצה חופש, זה לא בשבילי העניין הזה... ואני רק בת
שלושים ואחת - בחישוב גס, תוך כדי מזיגת החלב העמיד בקרטון
האדום,  עוד שלושים ואחת שנים אצטרך לסבול כל בוקר שגרתי שכזה,
בבניין הכחול או באיזשהו בניין אחר בצבע אחר במקום אחר עם
אנשים אחרים, אבל דומים, ועבודה אחרת אבל באותה השגרה...
"אני חייבת שינוי, חייבת!" מילאו קולות ומחשבות  את ראשי
ופעימות הלב נשמעו חזק כמו תופים אפריקאים.

פקחתי באיטיות את עיני, הכל היה מטושטש. ניסיתי לדבר, אבל
בקושי הצלחתי לומר מילה. הייתי מכוסה ומחוברת למכשירים ולא
יכולתי להזיז אף אחד מחלקי גופי. לאט, לאט התבהרה התמונה -
ראיתי מול עיני תיקרה מתכתית בחדר נטול חלונות ותאורה חלושה.
לא זכרתי מה קרה ואיך הגעתי למקום הזה. איפה לעזאזל אני??
הזמן חלף באיטיות , אימצתי את מחשבותי וניסיתי להיזכר מה הביא
אותי למצב בו נמצאתי ולא הצלחתי. זכרתי רק קפה וים כחול.
לפתע, שמעתי קולות בשפה לא מוכרת. הסתכלתי לעבר הכניסה וראיתי
כמה דמויות מטושטשות והן לא ממש נראו כמו רופאים או אחיות - הם
היו גבוהים ורזים ולבשו בגדים אדומים מבריקים עם חגורות צהובות
ונראו כמו שחקנים בסרט דיסקו של אמצע שנות השבעים. קבוצה של
כמה נעמדה ליד מיטתי . אחד מהם הביט ארוכות אל תוך עיני
הנדהמות והרגשתי איך רוגע משתלט על גופי. חייכתי קלות, אך הוא
נשאר רציני . בקול חלוש שאלתי היכן אני ואיפה העבודה
והקפה...ואז מבלי שהניע את שפתיו שמעתי קול, כמעין הקלטה. הקול
הסביר שאני נמצאת עכשיו במתקן של אנשי מאדים על כדור הארץ
ושזהו ניסוי ראשון מסוגו למחקר התנהגותי של הגשמת רצונות
נסתרים בשיטה שפותחה כמחווה לאנשי הארץ, אשר בדרך כלל  אינם
מאושרים בחלקם ואינם מקבלים את גורלם כאנשי המאדים, ומטרת
הניסוי היא לבדוק את השפעת הגשמת הרצונות על רמת האושר. לא
הבנתי כלום, זה נשמע מוזר ולא ממש האמנתי שלא נחטפתי על ידי
כמה דלוקים שיצאו ממסיבה וחשבו שהם חייזרים, אבל כשהקול המשיך
והסביר שאותרתי באופן אוטומטי בשל איתותי רצון עז שהגיעו
למתקן, נזכרתי פתאום בצורך בשינוי שהעסיק אותי באותו הבוקר.
טוב, אולי לפחות תהיה לי חוויה לספר לחבר'ה, חשבתי וקיוויתי
שרק לא יעשו לי בדיקות חודרניות. בהמשך, הוסבר לי שבזמן שאני
במתקן, דמותי המועתקת ממשיכה לעבוד כרגיל בבניין הכחול ואיש
אינו חש בחסרוני. עכשיו זה התחיל למצוא חן בעיני, ואפילו
חייכתי שוב. אל האיש בחליפה האדומה.
ואז, שוחחו ביניהם הדמויות כשגבם אלי בקול נמוך ולא ברור. לאחר
זמן מה פנו אלי והקול שאל מה הייתי רוצה ולאיזה שינוי אני
מייחלת ושאחשוב טוב כי בתוך כמה שניות אגשים את חלומי...את זה
רציתי לשמוע ממנהל המחלקה בעבודה או מנהל הבנק...לזה לא ממש
ציפיתי בסיטואציה שנוצרה, וחשבתי שאולי באמת עומד מולי סוג של
דג זהב מגשים משאלות, רק שהדג הזה לובש חליפה אדומה מוזרה
וחגורה צהובה.

ידעתי מה אני רוצה, ואמרתי, ללא כל היסוס. הרגשתי תחושת ערפול
מוזרה וכמה שניות אחר כך ראיתי מתחתי את הים הסוער - ידי נעו
במהירות מעלה ומטה, ניסיתי לדבר אבל  יצא רק צפצוף חלוש.
העברתי מבט מהיר לצדדים - ימינה, שמאלה ושוב ימינה... מימיני
ומשמאלי היו עוד כמה עופות שחרחרים שצפצפו בדיוק כמוני, הפעם
גם הבנתי מה שאר הציפורים התכוונו לומר ובאותו רגע הבנתי
שהפכתי ברגע לציפור שאינני יודעת בכלל את שמה... אבל מה זה
משנה? ריחפתי מעלה ומטה וצפצפתי וצפצפתי... הרוח הקרה שהכתה
בפני רק עזרה לי להתרומם ובראשי עברו מחשבות גסטרונומיות על
תולעי משי עסיסיות...הבטתי שמאלה לכיוון העיר הגדולה - הנה
מגדלי עזריאלי והנה הבניין הכחול...והיי - הנה אני מסתכלת
מהחלון כמו בכל בוקר לכיוון הים... עשיתי באזז ועפתי לכיוון
דרום.