זהו, נגמר האוויר. התרוקן החלל והתנפצה המציאות.
מה עושים? האם כולם כמוני? זה יכול להיות בעצם, או שלא.
כל אחד מתקרב לאט לאט מספר סיפור או מעשה מגלה חלק מהלב, חלק
כואב.
אני מקשיב ומנסה להבין, כמה חולי נפש יש פה מסביב?
לכל אחד סיפור מוזר או שקר בכלל אלו לא בני-אדם.
מי פה אוהב ומי פה כואב? מי פה שונא ומי לא רואה?
חושך, בלי הבנה בכלל. התפוצצה הבועה ונפתחה המכלאה.
משם יואים כל הפחדים כל השקרים וכל האנשים.
פסיכים, כולם פסיכים, אחד ועוד אחד ועוד אחד, בסוף הם יהיו
הרבה.
למה אתה צועק? אני שומע גם בשקט, למה את בוכה? את הרי לא באמת
מבינה.
למה אתה מתעצבן? הרי זה לא שקרה משהו, אתה פשוט רצית שיקרה.
למה את מאוכזבת? אני לא יכול לדעת מה את חושבת.
את מי אתם אוהבים? את מי אתם שונאים? אתם אפילו לא יודעים.

כל זה מצחיק אך כי אם עצוב. שבכל יום שעובר אף אחד לא זוכר.
מה אני עשיתי ומה חשבתי ומה אמרתי. אז בעצם בשביל מה אני כאן?
בגלל זה אנחנו מכים בגלל זה אנחנו משקרים ובגלל זה אנחנו
צועקים.
כי אם לא נקצין כל מעשה מי יזכור אותו?

אז אתם מבולבלים עכשיו, למה?
כי עדיין חסרה הבנה,
עדיין חסרה כניעה,
עדיין חסרה תמימות,
עדיין חסרה אהבה,
עדיין חסרה נחמה,
עדיין חסרה אחווה,
עדיין חסרה תקווה.
אבל לי, לי יש תקווה, תשאלו למה. כי אני הבנתי, שמי שייצא
מאושר בסוף זה רק אני.
ורק אני בעלים לעצמי ולנפשי ולרוחי ונשמתי.
אז אם כל אחד ייאמץ לעצמו ורק לעצמו את כל התובנות האלו אזי
כולם ייהו מאושרים בחלקם.
וכשאתה מאושר בחלקך אתה מפיץ אורה והילה ומעשיר את כולם.
תודה!