הלכתי לסלון. ראיתי שהשעה היתה בערך רבע לשתים עשרה.
אבא נרדם מול השקופית של ערוץ אחד שהודיעה לו שהשידורים יתחדשו
בשעה שש וחצי. בעצם אולי זה בשש, כי אני זוכרת שכשהייתי בת חמש
בערך, אולי פחות, תמיד הייתי קמה בשש ורבע לראות דרדסים. יותר
מאוחר זה הפך לבולי איש השלג, ואז זה נהיה חדשות בערבית.
התיישבתי והעברתי ערוץ לערוץ אקראי, זה עשה קצת רעש, אבל אבא
בכל מקרה התעורר. הוא קם אפוף ומלא שינה, מלמל 'לילה טוב' ופנה
לחדר השינה שלו ושל אמא.
בינתיים ההוא של ערוץ הקניות (להלן ערוץ אקראי...) נסה לשכנע
אותי שמכשיר מיוחד (שהוא אגב כל כך פשוט ונוח לשימוש!) שחותך
ומקלף(!) ירקות בצורה של כוכבים דווקא זה מה שישנה לי את
החיים.
לפני שהוא הצליח לשכנע אותי, העברתי ערוץ. איזה איש אחד עם
חלוק לבן לקח אותי ועוד אישה שבדיוק תלתה כביסה, למסע
בטכנולוגיה מתקדמת הישר אל תוך סדין לבן. היה דווקא מקסים.
דברנו על סיבים שבבד, כתמים ומה שביניהם. אני לא ממש זוכרת
לאיזה אבקת כביסה זה היה. ככה זה יוצא בדרך כלל- המפרסמים כל
כך משקיעים בטכניקות, אנימציות, שירים, ג'ינגלים, סיסמאות
שנונות, דיבובים מגרמנית, ובסוף אף אחד לא באמת זוכר למה
הפרסומת.
יותר מאוחר, איזה אחד התקשר להטריד מישהו בקליפורניה סתם כי
התחשק לו, והתמזל מזלו ויש לו חברת טלפונים ממש טובה.
'שתיים זה תמיד ביחד'.
זימר רפי גינת בקול הפעמונים שלו.
בינתיים הופיע על המסך רבי דודו טופז הצדיק, שספר שבדיוק
בתוכנית הבאה הוא עומד לאחד זוג אחים בני 65 ו-58, שלא דברו
אחד עם השני
כבר 20 שנה. הם הולכים לעבור שעשועונים וחידונים מיוחדים
שבמהלכם הם יצטרכו לנחש את מי הם עומדים לפגוש.
עוד איזה מישהו הספיק להגיד משהו על זה ששתיים זה לא לבד או
משהו כזה, ואז היה מבזק חצות.
סקרנו ביחד את ועדות הפסגה שהיו היום וגם את פיגוע הירי
שב"מזל" יצאו ממנו רק שלושה פצועים קל.
ואיך אפשר מהדורה בלי איזה פרט חדש על השחיתויות?
המבזק נגמר והפרסומות חזרו.
האלה של הקורנפלקס נראו ממש מאושרים, כי הם קבלו אריזת חיסכון
- 30% מתנה!!! ואו, יש אנשים שהמזל באמת מחייך אליהם...
בלילה נרדמתי מול הטלויזיה וחלמתי שאני ודודו טופז עושים שלום
עולמי בתוך סיבים של סדין לבן.