בשישי היינו הילה ואני 'אצל ההורים'.
אנחנו משפחה רגילה לגמרי, טוב לפחות כלפי חוץ, ואילו ליה ידעתם
מה קורה ביני לאימא הייתם גם אתם משוכנעים, וכמו רבים, מסתכלים
עלינו בחיבה רבה.
או בקנאה.
אבא.
בפרשיות גילוי עריות אימא ובן, אבא הוא הדמות 'הבעייתית'. על
פי השבלונה האדיפאלית חייב להיות עימות בין האב לבן, עד לכדי
סילוק גורם אחד?
פהההההה!
אני את אבא?
הוא? אותי?
נכון, שמכאן ואילך יהיו אימא ואני המשתתפים הבולטים במשפחת
נהרון, אבל ברשומה זו אתייחס לאבא.
אלוף משנה במילואים, ולהבדיל מיתר הברנז'ה שלו, הוא איננו
מהחוזרים ומזכירים כל הזמן ולכולם, כמה צריך לתרום, וכמה כל
חייו הושקעו לטובת האומה, וכדומה.
לא.
הוא מחייך די בחתוליות, אם ניתן לתאר כך גבר, כשמספר על עסקיו,
סוחר נשק ומערכות אבטחה,
(שגם אני אינני יודע בדיוק למי... )
לא שוכח לציין שכבן קיבוץ לא היה מגיע לעולם לשני המישורים:
לסחר נשק שהוא 'אנטי סוציאליסטי', זאת מבחינת המנטליות,
ולקשרים עצמם, אותם רכש בזמן השרות.
זה נשמע טיפשי אבל דווקא כאן חייב להצהיר לאבא אהבה.
אהבה ונאמנות!
נשמע נורא? בלתי נתפס? הרי אני ואשתו?
וזה לא אחד המחזרים הרבים של אשתו, זה הבן. הבן שלו! בנו
הבכור!
בנו ואמו?
שכבו, מקיימים יחסים?
(אולי אגיד זאת סופ סופ? הקורא כבר מת לדעת, לא?)
אבא?
חושד? מעלה בדעתו?
אני בספק.
נכון אימא ואני מתחבקים באריכות, אולי יותר מהמקובל. מקובל?
אצל מי?
ככה זה אצלנו. אנחנו נוגעים! מחבקים, מתחככים, מצחקקים!
בקפיצה מופרעת לגמרי, ולא מנסה לרמוז, אבל מסוקרן.
פתאום אני נורא מסוקרן!
אם...
אם הוא מעלה אפשרות?
מה...
עושה לו משהו?
כי חוזר לצ'אטים, שהם מישור השיחה הנרחב ביותר שישנו לי
בשחותי בנושא עריות, ובוודאי, זהו מישור מעוות ולא משקף אבל
מישור!
היו פעמים בהם היה המצ'וטאט מגורה לראות את בנו מזיין את אמו,
כלומר אשתו, כלומר בנו שלו!
נכון, אני אומר 'היו פעמים,' ויתכן זה אותו אחד, הן כבר אמרתי,
מישור הצ'אט מישור חלקלק.
רק לפני שמי מנסה לקטול את המישור הזה, היש לו מישור אחר?
האם לפני האינטרנאט וחלון הנגישות הצ'אטי, האם מישהו לפני כן
חלם, ובטח עשה זאת, הדבר המינימלי הזה?
כן.
לדבר!
לשוחח, לתקשר?
להחצין!
ושלא יספרו לי שלא היו. ולא היה. תמיד היו! תמיד היה!
אבל כאן אני נכנס למה שילווה וילווה אותנו ביומן - היציאה
מהארון!
זו יציאה וירטואלית, שהרי אבות לא יתחילו לעבר את בנותיהם, אלא
אותם סוטים בכפיה, ולא לכך הכוונה, וכך בנים את אימותיהם,
ואחים את אחיותיהם!
אבל,
אולי לראשונה מאז ימי המערה, בה הכל התנהל 'לאור המדורה',
ישנו ערוץ תקשור.
ערוץ נגיש, מיידי, מהיר, מתוזז!
ו...
וחסוי!
חיסיונו, מעלה ומוציא, ממש מקיא לחוץ , וכן גם לתודעה, מאווים
אסורים שרק עכשיו יתכן נמצא הערוץ להביעם!
ובכך, בכך הצ'אט, כמישור חלקלק, מעוות, סטוי, שולי סופר שולי,
יכונה באשר יכונה, הכל נכון, אלא שכפי שאמרתי :
הא ישנו לך בנמצא ערוץ אחר?
הא, הערוץ היחידי להחצנת נושאי טאבו אילמים ומודחקים?
ובנוסף, הרי הוא בחיתוליו.
כל התופעה, ההתקן, המכשיר, האפשרויות, הכל- הכל כל- כך תחילי,
עוברי. מתהווה מול פנינו ממש.
בעוד... מאה שנה?
מהן מאה שנים לאורך סרגל זמנים להתפתחות הומוסאפייאנאס
סאפייאנאס? סרגל בין לפחות מאה אלף שנה וסביר שיותר.
כיצד יתקשרו ההמונים ככלל, ובנושא הספציפי הזה, עריות בפרט?
ואם דעתי נחשבת?
כלום.
משהו במתכונת ההולכת ונקרמת בימים אלה ממש.
אמירה ישירה ובו בזמן - חסויה.
נקודה.
כמות "המשוחחים", פילוח יחסי באוכלוסייה?
היחסיות תישאר בעינה!
השוליים יהיו מוארים יותר, נגישים יותר, ואכן, סביר שיזכו
לסובלנות פוליטקלי קורקטית זו או אחרת, וזהו.
מועדוני פיפ שואו'ז בהם בנים ואימהות אהמממ...
יזדווגו בפומבי?
מול לקוחות?
בכול קרן זווית?
וגם אם
והיה ובחזון אחרית הימים, והפכה מאה שערים לרחוב
חלונות אדומים?
כן, ירושלים, העיר הסטייה!
אמסטרדאם הקטנה...
פההה!
בינתיים סטוייה בפנאטיות, דם, אלימות ותככים.
הזק לא יזיק לה להיות גם מעט, טיפה זנותית?
פורנוגרפית אפילו?
פהההה!
פיפ שוא'ז אימא ובן?
לעולם לא יהיו.
החברה לא תניח ולו מהסיבה שהגירוי לעריות ברוב אלו שבמשיכה
הזו, כמוני... הוא כמעט תמיד לגילאי העשרה ולדמות האם החטובה,
הפצצתית, הנשית.
האלילית.
פולחנית. פולחנית ממש!
האימא, כתדמית אלילית. הא, האישה בהא' הידיעה לנשיות
בהתגלמותה כפי שהבן יתכן, יתכן ותופס מעבר למחסומי עקרון
ההטבעה שהוא מוטבע בו כנגדה.
ככזו, לא תהיה חברה שתתיר מעשה בקטין, וטוב שכך!
אה, כן, ומה אם טיפוסים חולניים כבאגבאסטר יפיצו את בשורת
שגל
את אמך ועברנה כי ברבות הימים תהרה/תהיה לך...
(קהלת? משלי? חחח.. )
אין בשורה.
תהיה כאן למצער איזושהי התגמשות לאפשר לסוטים ומופרעים כמוני
להתבטא, וזאת בעצם מתרחש כבר עכשיו!
ושוב, ממישור הצ'אט, נשים. אימהות.
בעטו והכחישו תחילה, ו... אחרי מעט 'הכרות', החלו להודות!
לא ביחסים ולא באפס קצתם.
אבל,
כיצד הבן מסיט את ראשו, או אף 'כועס' כשמבחין בה בחישפון זה או
אחר.
במחשבה שחלפה בה אי זו אי אחרת...
בתחושת שפתי התינוק על פטמותיה.
כשצפתה באבר המין בזקפה.
מה? לא שמעתם?
כיצד אברו של עולל מזדקר?
קשוי קשוי?
זה רפלקס!
הוא יונק משדי אמו, ועומד לו!
מבלי כלל לתפוס?
עד כדי כך זה טבוע בו!
אה, מה אני מדבר?
בצ'אט?
אני דיברתי ומשכתי לכיוון העירום.
לחישפון וערטול שדיה של האם ביפני בנה.
אמרה לי אישה:
בחדר שלי?
בוודאי שאהיה ערומה או בחזה מגולה אם ארצה. זה החדר
שלי!
ולחלופין, אותה אם יתכן והייתה מודעת לראשונה בחייה למה הוא
הרחש הטמיר החולף בבנה?
לא שלא ידעה, אבל קיבלה משוב?
תזכורת?
וכתזכורת? האם היא עניין של מה בכך?
ואחרי ה- memo,
תזכורת זו דווקא תדרבן או תוביל להתנהגות משוחררת מהפחד
והאימה שבטאבו?
או לחלופין, להעמיקו?
עדיין לא ניכנס לנושא הענק ענק הזה, כי הרי ארצה להגיע ל-
'פחד' ואייחד לו עוד רשומות רבות, אלא שבינתיים רק להעמיד
משפט, אקסיומה?
הפחד הוא הפחד
וכאמור, עוד אדרש לכך, אבל רק ברמיזה:
אם...
אם הפחד הוא לפחד, מה כאשר לא אפחד.. לפחד!
האם ניתן כלל?
ואם כן, איך, כמה, ועוד ועוד, נושא מדהים!
הטאבו, הפחדים שבנו, האם העיסוק בהם ינטרל מעט מהאימה, החשש,
הפחד?
או היפוכו של דבר, יעצימו ויגבירו, יגרמו לדחייה גדולה יותר?
מעבר לפילוסופי הפרוטה שמנהל כאן, התשובה ידועה מראש, וכבר
נאמרה - לא יהיה שינוי מבחינת אחוזי המשתמשים.
פילוח הנהנים.
זהו גודל קבוע.
אחוז וגודל ופלח בלתי משתנה.
מאז ומעולם היו כך וכך חלקי אוכלוסייה נתונה נוהים אחר 'נהיה'
זו או אחרת.
קבוע. בלתי משתנה. קונסטאנט!
על קבועים שכאלה, עוד ארצה להתייחס ברשומות להבא.
בינתיים, רק כמתאבן, ואולי המילה היא:
"מיתגרון?"
קבוע הבורות
???
סליחה?
אני בודי הואאםםם?
מישהו מתגרה?
אסימון סקרנות נופלללללללללל ???
ואפוא אני, היכן הקורא, והיכן העיסוק בגילוי עריות, שכל מטרת
הקורא היא לשמוע ממני אומר זאת לבסוף בפה מלא!
אז כן.
שכבתי עם אימא שלי!
הנה. אמרתי.
קבל עם, יומן וכלל חלל ומרחב הסייברספאייס.
סוו?
ומה עכשיו? האדמה פצתה פיה?
ובעוד רגע ישחיר המסך?
ולא רק שכבתי, אנחנו שוכבים.
בסדירות?
מה היא סדירות?
ביום שישי האחרון לא שכבנו. והיינו קרובים! ולא היה רגע שלא
גוריתי למחשבה!
קרובים? מה נדרש לך כדי להגיע למשגל מהיר כששני הנוגעים
מעונינים?
ולו 'למשגל חתימה'.
משגל חתימה? מהו?
משגל חתימה,
או אמרה לי ברת שיח צ'אטית זה לא אך כבר:
סימון.
סימון טריטוריה?
החדרת איבר המין הזכרי לפות, את שני שלישיו לפחות, שהוא
בהגדרתי כבר משגל.
החדרה.
לא ליחוכי עטרה לשפתי פותיים ובואכה הדגדגן, יירטב כאשר
יירטב!
החדרה של מעבר למחצית הפין!
אחרי כן כבר יסומן מכאן ולהבא ברשומות - זיינתי אותך!
כמה הזדמנויות היו לי בליל שיש להגיע להחדרה שכזו?
אימא הייתה בחצאית.
חצאית פלנל שחורה ורחבה.
אתה מרימה,
מסיט,
ומחדיר!
עשר שניות?
זקפה?
הייתי בזקפה קשה, מכאיבה, מכאיבה ממש עוד לפני שבאנו הילה
ואני.
עמד לי. כל הזמן.
ועומד לי. עכשיו!
ומאידך, כלום ארוחת ליל שישי הופרה?
אה', נסחפתי, מה?
אבא.
נכון, קל היה לי יותר לתאר משפחה לא מאוזנת.
חד הורית?
אולי?
אולי בן שכול שאביו נהרג בינקותו, ומה לעשות, לא חסרים כאלה
בחברה הישראלית.
המסגרת הזו שימשה ובספר גרוע ביותר:
יוקסטא מלכת ירושלים,
כמסגרת מאפשרת.
ביגלל ש... קרה כך וכך... איזו פשטנות!
שכחתי את שם המחבר, ורק אומר לו בהזדמנות:
אל תחנטרש לי אדוני המלומד.
כתבת ברעיונות או בדף האחורי:
"... אני? מתגרה מאימי? מה פתאום? ..."
או בדומה לזאת.
לא?
ומה עבר בך?
רק גירוי אינטלקטואלי?
לנסות במוח מבריק לחדור למה הוא המתחולל במוחו של סוטה?
ובכן ידיד, דבר אחד אינך, אינך משטה בי.
ובטח שאינך דוסטויבסקי...
(היה המתאים לפרבוסלב המופרע הזה נושא עריות, לא?)
אין, אין דרך להניח מוטיבים של
incest כפי שהנחת מבלי
להיות מעורב, אההמממ...
מצוי ונתון 'בנהייה' הזו. מעורב רגשית.
ועמוק!
לא שישירות לאימא שלך, אבל אתה בריגוש .
ריגוש עריות ידידי!
יוקסטא מלכת ירושלים,
מעט ציוני דרך:
בן יתום.. (אבא טייס! אההממ... גיבור! )
איזו פשטנות!
האם לא נישאה מעולם.
הם (הבן ואמו!) חולקים מיטה.
כיצד אונן הבן? כשהוא במיטה עם אמו. לא אונן? מה? אין אזכור!
נו באמת...
וכל זאת אין ואפס מול מוטיב ההצדקה העצום :
החבר שלי.
בזמן שהבן איננו [(טיול במזרח) בכלל המזרח הפך למרחב השחרור
שלנו האין זאת?]
או חבר, או צעיר, בן גילו של "הגיבור" מנהל מערכת יחסים עם
האם!
ועוד כותב לו על כך!
מיידעו!
רק הפרטים עצמם, כיצד, ובאיזו תנוחות ואנקות לא היו שם!
ידידי, המשתעשע בסקרנות אקדמית לשמה:
כדי להגיע למוטיב
החבר הגדול,
(המינוח מהשראתי אני, באג.)
כדי להגיע למוטיב העצמתי הזה, שעיקרו הוא הצדקה:
היא שכבה אתו!
והוא:
צעיר.
בן גילי.
חבר, או מישהו שאני מכיר!
כך שבאופן כביכול מתריץ:
אם...
אם הוא, למה לא אני?
ובכן לא היית ידידי מגיע לדרייברים כאלה, אילולא התוכנה ,
התוכנה מובנית בך.
מובנית עמוק עמוק!
וסלח לי?
זו תוכנה קבועה. בלתי ניתנת להסרה!
וסאבבה.
רק בי, בי אל תשטה.
בבקשה.
אפוא אני?
(ואתה הקורא...)
אה, כן, אבא שלי.
אכן, קל היה יותר להיכנס לנישה משפחתית צדית ומכשילה או פגיעה
מראש, לא מאוזנת בהעדר מרכיב האב.
אגב,
כל אותן הנלהבות לממש את אימהותן, וליצור תא משפחתי חד הורי,
הייתי ממליץ להן לחשוב על הנקודה הזאת, שתהייה כמובן נושא
לרשומה ביפני עצמה.
היא חשובה חשובה!
ואיומה .
לדעתי.
אבל היינו באבא.
נכון.
היו תקופות שהיה מחוץ לבית.
יותר מזה.
היו וישנן לו דפיקות מהצד.
כן. לאט פאייס איט.
איננו מסוגלים במנגנוני הנפש שלנו לדמיין את הורינו כבעלי
עיסוק במין, למעט זה, משגל אגבי, מיקרי והמהיר מאוד (כמובן...)
שבעטיו באנו אנו לאוויר העולם...
כבר שאלתי ברשומה קודמת, כיצד זה אצל הומו סאפייאנס המין
מוכמן?
ושיתכן, לא כסיבה עיקרית, אבל בכל זאת איזה שהו וקטור?
כדי שבן לא יחזה באביו ואמו משתגלים?
אבל אימא ואבא? פההה!
נו בטח, עד היום חסידות מעופפות להן במסלולי נדידה קבועים...
פחחחחח...
רגע, רגע רגעעעעעעעע!
-מאמר מוסגר-
טרי מהתנור.
תוך הכתיבה ממש!
אחד מקוראי בבלוג, בניק האב הבן ורוח הקודש... בום. נופל
האסימון!
ההדחקה הזו למיניות ההורים?
עד כדי אולי נוח, נוח לי להאמין ולקבל בדו תת היבלות בדבר אם
מתעברת מרוח קודש?
מוצא חן. מוצא חן, מוצא חן בעיני.
ממש כתן וצבוע העט. הנה לו נתח עסיסי (מעלה צחנת פגר,) מסתדר!
מסתדר לי היטב בנישה ההזויה שלי!
-סוף מאמר מוסגר וצידי-
אני חוזר לתא המשפחתי הפרטי.
ואימא? עוד לפני שסיפרה?
עוד לפני ווידויי המיז מוטים שסיפרה ומספרת לי על מאהביה.
וואההה...
זה מגרה. אש!
והיא יודעת לספר.
כלל אינך יודע הקורא, אולי היא המספרת?
היא ולא בנה הסוטה?
אתה יודע, לקיחת האשמה על עצמה, אימהות בכאילו כזה?
אימא? "בוגדת?"
(המילה בגידה מקוממת אותי! ולנושא הנאמנות, אכן, רשומה
נפרדת!)
אבל אימא? מזדיינת? עם אחרים?
לא.
מה?
מה מה?
מה, אבא היחיד שרווה ממנה נחת?
(כמעט ג'ורג'
ברסאנס...)
אבל...
כשאבא היה חוזר!
חרמן כמו...
וכבר בפתח הבית היה ממש נמרח, נשפך על אימא!
כן. ממזמז אותה!
מחבק ולוחץ, ומגפף!
הידיים נודדות על גבה... יורדות לתחת!
התחת של אימא שמעולם לא היה סקסי כפי שידיו של אבא מעכו את
עגבותיו!
ובטח מעולם לא העביר יד לפנים?
לשדיים?
מה, הן אלה לו נועדו לו, לו בראש וראשונה?
השדיים שלו!
לא?
או שלה?
והיא?
אדישה ולא יודעת על מה אני מדבר מה?
נמעכת אליו!
וההסמקות והמהירויות. כאילו לא יודעת לאן ואיך שעות לפני בואו?
הקריאות? הצחקוקים? הטלפונים מהחברות?
"...לא, לא יעלי, צילמתי את הבית... את הרצפה שלא אראה עכשיו
אלא רק את התקרה... ..."
הייתה מצחקקת עם יעלי. חברתה הטובה.
(סקסיסטית לא קטנה יעלי אגב.)
או..?
מני? ללבוש את?
מה אתה אומר?
עומדת מולי עם סוודר מאוח זק ביד אחת לחזה המתנשם,
הצבע? יתאים?'
'סעמקקק! כל צבע מתאים.
פאאק דה צבע כשתחת הסוודר מתמתח זוג שדיים גדולים ותפוחים!
הפטמות... היו בולטות...
מהבוקר!
וכשבא?
כמו שני חתולים מיוחמים!
מתנשפים, מסמיקים, מצחקקים ונוגעים!
כל הזמן.
ובהזדמנות הראשונה?
מדוע זה המקלחת המשותפת מתמשכת? ומתמשכת ומתמשכת? חצי מוביל
ארצי נישפך שם! מה?
בוודאי, היו מסווים את עצמם... פההה! היו משאירים את המים
זורמים...
וכשכבר היו בחדרם?
אה! אלה הקירות הרעועים שחרקו ונאנקו וגנחו ושוב ושוב, כל
הלילה?
וכיצד כנער בן חמש עשרה כשכבר נגעתי באימא! כשכבר אוננתי
לידה.
כשכבר...
(סיפרו של שי טובלי...)
כשידי הייתה נשלחת בחופשיות במסלול המוכר של חולצתה אל שדיה,
ואם זאת לראות אותה בבוקר ולדעת, וואההה! מה שהיא קיבלה
הלילה!
וכמי שמכיר את אימא...
קיבלה?
שכבה כמו חביתה? כמו פוסטימה אדישה על הגב וחיכתה שיכניסו
לה?
היא? האישה המדהימה הזאת שלעולם היא שוות זכויות במין?
כשגבר נימצא במקדשה? כן אימא, הכוהנת הגדולה!
תובעת ולוקחת את המגיע לה.
ראיתיה כך בבוקר, ובתפיסת נער, עדיין בתול, עברו בי דמיונות
פרועים!
ודווקא אז, קרבתי וחיבקתי את אימא בעוצמה כמו ללחוש לה:
אופפפ אימא... טוב לי שטוב לך! והיא דחקה אלי את שדיה שלא
התקררו עדיין, נפוחים וכואבים ולחצתם אלי.
'ארני... אוהב אותי?
ונכון,
מהר אחרי כן הייתה בי הזעקה.
אופפפ אימא... אני מקנא.. מקנא, מקנא, מקנא!
מקנא באבא שמכניס ומכניס ומכניס ודופק! ודופק!
ודופק אותך אימא!
ו...
ומה?
נטלתי סכין מטבח?
לקחתי את אחד מאקדחיו של אבא שמחזיק בבית ברשיון?
אגב, גם אני מצ'או לא קטן.
נשק?
הראה לי גבר שלא היה היכן שהוא בעניין.
נשק הוא סמל פאלי, אלא ששוב גולש ומתבזר.
רק לצייו שאת קולט הפאייטון של אבא אני מחבב במיוחד.
כשהולכים למטווח יחד.
פאייטון,
מגנום 357 , 6 (שישה) אינץ' קנה!
סוו? מגנום וואט?
מה?
צ'כוב?
שנכון, אולי לא במערכה הראשונה, אבל כאמרתו הידועה:
רובה תלוי על קיר בראשונה, יירה באחרונה?
סלח לי הקורא!
ציפיתי ממך לתגובה מעט מעט יותר אינטיליגנטית!
זו אמירה בנאלית טריקית, מניפולטיבית הבאה לשתול בך ציפייה.
ציפייה לצורך אווירת הפיקציה.
בסיפורת הנון פיקשנית.
אבל אצלי? כאן?
ביומן?
פיקציות? נון סאנס? נון פיקשן - פאאק יו! פאאק יו! פאאאק!
לך תזדיין, קורא מאנייק!
מה אתה רומז?
אין פה אלימות במשפחה.
לא אצלנו.
אני אוהב את אבא.
מפריע לך?
מקומם אותך?
עבור ל -litrotica - קישור ישיר אצלי כאן, וקרא באלפי
הסיפורונים הבדויים שם כיצד אם דמות אב כלל מוזכרת הרי היא כה
עלובה. לא משכנעת.
בלתי מציאותית!
ארבעה היו מוטרפים בריגוש מיני חם במהלך הערב כולו.
אימא, אבא, הילה ואני.
אני לוודאי.
רק לראות אותה... דווקא שהילה ואבא סמוכים!
אגב, מבטיו של אבא על גזרתה של הילה לא הוסתרו אותו ערב
במיוחד.
החיבוק.
מחבק את אימא כשנכנסים. חש בשדיים המלאים.
ההכרה שאיננה יכולה לעצור בי לו אניח את ידיי, כך לעין כל על
שדיה, נשמע ומטרף?
והרי לא עשיתי!
אבל ההכרה הזו.
איזו חופשיות של אסוציאציות ישנה לך, כשאינך מדחיק!
אוךךך אבא, אישתך חתיכה הערב.
אמרתי,
וכולנו, כולנו צחקנו.
אפשר לזייף צחוק?
נכון.
יתכן והיה צחוק מבוכה.
סו פאקינג וואטטט!
צחוק הוא צחוק הוא צחוק.
הוא מנגנון פיזיולוגי משחרר.
מה אני מדבר?
אה? אה', בטח, אורגזמה כולנו מכירים. משחרר?
ובכי?
וצחוק צחוק כמובן.
בכי.
נדבר על בכי כמנגנון משחרר?
לא. כולנו מכירים.
צחוק.
נצחק.
רק בצחוק.
הכל צחוקיםםםם!
צחוק? מנגנון משחרר?
צ'מע, איזה צחוק,
סיפורו של אבא ממלחמת יום כיפור...
סך הכל כלום.
עלה על טנק שניפגע. וחילץ.
היה קצין, לא?
אלוהים, מצב, ציור, תמונה שברויגל או בוש היו נחרדים אליו, מוח
שפוך ומפוצץ בריבוב על דפנות תא צריח, ואבא?
אבא צחק!
מ"פ שעלה לפניו לחלץ ירד מהטנק, ירד בוכה ומקיא.
פונה לאחר מיכן. ליום? ליומיים? לשלושה? זה הרבה בלחימה בת
שלושה שבועות.
הלם קרב עוד לא ניתפס במנטליות הישראלית שלא הרשתה לעצמה
להודות בו.
המ"פ חטף, חטף אז!
חטף ועוד איך את ההלם שלו!
קובע וי.אר.סי. היה מונח ומוטל נוטה מעט, מלא לשלישו בעיסה
דמית אפרפרה, סמיכה!
דביקה!
אותה עיסה הייתה משפרצת ומשפרצת כולה כולה למלוא התא.
סביב סביב.
מישהו ראה טנק מבפנים?
הצבע הוא לבן!
ועליו ריבוב אפרפר אדמדם, כמעט נוזל או... או נקרש?
סמיך ודביק?
מוח ... מוח מותז!
וכובע הוי.אר.סי... מלא לשלישו. בתכולתו המבחילה. ניצב לו כמו
לרגע יתהפך? יקיא את תכולתו?
ולא התהפך.
עוד שלושה ימים לאחר מיכן, היה מונח! איש, איש לא העז לגעת
בקובע המפולץ.
פינוי?
מישהו כאן ראה גוף אנושי כרות ראש?
ברגע הראשון, עורקי הצוואר ממשיכים להשפריץ!
מזרקות! מזרקות עצומות!
משפריצותתתתתתתת!
דםםםםםםםםםם.
חםםםםםםםם,
בעוצמההה
בסילונים!
מה?
הייתם עומדים בזה?
וזה... אבירי יחידות העילית, והסיירות , זה בטח טוב מלזיין את
אמכם!
כן!
ואבא?
אבא צחק!
צחקתי,
אמר לי. אולי לראשונה שסיפור פגיעת הישירה בכיפת המפקד יצא
מפיו שלא לאימא ולא לחברו הטוב. כן, הוא סיפר! סוס מלחמה ותיק
ומצולק שכמותו.
אני הייתי לפני גיוס.
אבא סיפר.
יום כיפור.
פגיעת, נפילת ארטילריה, ממרגמה כבדה 120 מ"מ?
או צפונה יותר? הישר על כיפת המפקד.
הסגורה.
מעל ראש המט"ק.
כיפת שוט, סוג שכבר איננו, שטוחה, וזו שקעה פנימה פנימה,
למטה, בתבנית קונוס מפלצתית.
כמו יתד!
במפץ!
חץ מזוויע ואימתני.
נבקעת מטה, פיצחה זו במכת ברק את ראש מפקד הטנק שתחתיה.
אגב,
אבא סיפר שמאז, מעולם לא סגר כיפה.
כשיבוא, זה יבוא.
אמר, ועיניו השחירו במבט אפל.
המבט של אלה שהיו שם.
שראו.
ששמעו.
שהריחו.
וצולקו.
צחקתי, צחקתי בני, והצחוק הוא שעמד לי. אחרת הייתי מתפרק.
מתמוטט.
ואני ידעתי שהתמוטט.
כשחזר מהמלחמה ההיא ופרק את דמעותיו. ואלה קלחו וזרמו בשטף
בלתי נשלט לחיקה של אימא.
עוד ועוד ועוד.
רק כעבור זמן, חודשיים?
ולו חודש?
עד שאוניו עמדו לו מחדש.
כשפרק בה את שפיכתו.
מחדש.
כשכבר יכל.
מהוסס ופגוע תחילה.
כל המלחמה הזאת חשבתי רק אליה...
שמעתי את חברו הטוב שסיפר לי אחרי ההיתקלות שלי, בצוות שלי,
אחרי שגם אני כבר ראיתי דם. אבא לא אמר. רק הסתכל.
ושתק.
אבנר, חברו? אבנר סיפר.
אבא סיפר לו,
וכשבאתי הביתה...
(עדיין היו חברים, אתם יודעים איך זה... לו היה נהרג, הרי
אימא שהייתה אז בת שש עשרה, ואבא מ"מ בסדיר, הייתה אלמנה ללא
אלמנות! ללא הכרה! ללא ההטבות. כן, הייתה נשואה ללא היתר
מהרבנות! וישנן אצלנו אלמנות כאלה.)
וכשבאתי הביתה, כמה שרציתי... לא עמד לי!
כך סיפר אבנר.
כיצד אבא סיפר לו בשיח גברים.
ולכן הוא שותק.
אתה מבין? שאל אבנר.
אימא מצידה, בפעם הכמעט יחדה שדיברנו על אבא...
כשאנחנו במיטה,
כי זה הכלל:
אנחנו לא מדברים על "זה".
לא איך אבא עשה, עושה או יעשה.
איך היה המשכב שהביא אותי,
וכדומה.
אימא ואני מדברים על אבא? ביום כיפור?
ולמען העמקת התמונה?
זה היה יום כיפור!
יום כיפור השנה!
שלושים שנה ליום הכיפורים ההוא,
נתנה תוקף של בית השיטה שאבא הכיר, שאימא מכירה, שמי לא מכיר!
נתנה תוקף היה מנגן ומנגן ומתנגן בנגן!
רי פלאיי, ורי פלאיי, ורי פלאייייי.
ואני מזיין את אימא כמו מטורף,
עוד פעם.
ועוד פעם.
ועוד משגל!
ואחרי חמישה משגלים אני פורץ בדמעות,
וזה קורה לי.
ולא מה שהקורא חושב!
להפך.
קורה רק במשכבי עמקות ממש!
משכבי אהבה!
קורה לי עם הילה!
ועי... ע-ע-ע-ים... כן. עם אימא.
זה הזוי, זה סטוי, זה בלתי נתפס!
אתה שוכב עם אמך, משגלה ואחרי האורגזמה האלוהית שעברת, אתה
בוכה מאושר תהומי שנתן לך להישגל עם אלילה שכמותה, והיא אומרת
לך:
אבא שלך, כשבכה אחרי יום כיפור? בכי של... חיה. חיה פצועה!
מאז, מאז אינני יכולה להתיר לו לבכות שוב.
אם ימצא אישה לבכות ולהגיר דמעות על פניה, צווארה, שדיה
וריחמה, דומני שאז, ורק אז, תהיה אימא שקטה, או נכונה לחשוב על
פרידה.
והרי לא ייפרדו.
ישנו בניהם קשר כה עמוק, ודווקא עכשיו. כשהם בחמישימים שלהם,
נראה שהקשר מתחזק.
זה מוזר?
ואבא?
חתול שאיננו מהשומרים על שמנת.
אבא ממשיך להפשיט את הילה במבטיו.
ישנה לו דנה במשרד.
והם שוכבים.
בנו שוכב עם אמו. עם אשתו.
משפחה שכזאת? עובדה!
