היום היה אחד הימים הקשים בחיי. לראשונה בחיי חוויתי על בשרי
שלא כל דבר שאני רוצה ולא סתם רוצה, זה הדבר שהכי רציתי בעולם
ברגע זה, ולא הצלחתי להגשים אותו.
יש דברים שלא תלויים בי ואין לי אפשרות לשלוט על רגשות של משהו
אחר, אבל מה שהכי מתסכל שהכול הלך כל כך טוב ופשוט לראשונה
בחיי הרשתי לעצמי להתאהב וסופסוף ללכת בעקבות הלב ולא הראש.
הייתי כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.
הדברים הקטנים אבל כל כך משמעותיים עשו את ההבדל, ומבחינתי
הייתה לי הרגשה שמצאתי את מי שחיפשתי. דברים כמו: לדבר לתוך
השעות הקטנות של הלילה, בלי תחושה של זמן, מקום ומחויבות,
להירדם במחשבה שיש למה לצפות למחר ולחזור הביתה שאין דבר שאתה
הכי רוצה חוץ לראות אותה.
קיבלתי את זה כי לא רציתי לאבד אותה. אבל זה רק חיצונית.
מבפנים אני שבור, כל דבר מזכיר לי אותה וזה לא שהיא לא כאן,
היא באותו מצב, אבל התקווה נעלמה, משהו חסר ותמיד יהיה חסר,
כי, לפחות מבחינתי, יכול להיות שכרגע הפסדתי קשר של פעם בחיים,
ומה שהכי קשה זה שאין לי בכלל יכולת להשפיע על זה.
אז נמשיך להיות ידידים קרובים. נדבר, ניפגש לפגישות מדהימות עם
הבחורה הכי מדהימה, מעניינת ומקסימה שפגשתי בחיי, ומי יודע.
פעם אמרו לי שהדבר הכי בטוח בחיים זה המוות, אז אולי זה כבר לא
יהיה אותו דבר אבל תמיד יהיה הקמצוץ של התקווה שבעצם גורם לי
להמשיך, ועם הזמן אולי להתגבר, למרות שזה בלי דרך חזרה, וכרגע
אני נשאר בקמצוץ של תקווה בלי קשר למה שהיא מרגישה, כי זה אני
ולי קשה לוותר על זה.
מחר יום חדש אמרו פעם ומי יודע אולי המחר שלי יביא בשורות יותר
טובות...