אני שוכבת במיטה, המערכת דולקת והמוזיקה ממלאת כל חלל פנוי
בראשי, עוד לילה של שינה טרופה.
מתעוררת אחרי זמן שנראה כמו נצח, בעצם בכלל לא יודעת אם ישנתי,
אולי חלמתי ולא זוכרת.
מזג האוויר הוא שהעיר אותי, אמצע הלילה ובחוץ מתחוללת סופה
איומה.
אני ממש יכולה לשמוע את הגשם יורד טיפה אחר טיפה, נוזל בנחלים
קטנים למקום אחר.

הבזק חזק מנער אותי.
21...22...23... אני סופרת. ב-26 נעצרת, הרעם הגיע.
זה אומר שהברק היה רחוק שישה קילומטרים מפה. זה הרבה?
מעניין אם גם הוא ראה את זה, למרות שלא בטוח שיורד אצלו גשם.
הייתי רוצה להיות איתו עכשיו, בחוץ, מתחת לטיפות האלה שאני
אוהבת כמעט כמו שאני אוהבת אותו.
הרוח תעיף את השיער הנהדר שלו לתוך פניו ואני אעביר אצבעותי
בו, אסיט אותו אחורה- אני רוצה את העיניים שלו.
הוא מחייך אלי, כמה התגעגעתי.
קר לי, אני אומרת. הוא מבין כמובן, מחבק חזק חזק, כמו שאני
אוהבת. שום דבר לא יכול לפגוע בי עכשיו.
הראש שלי על הכתף שלו, שומעת את נשימותיו, מרגשה אותו, שואפת
אותו לתוכי.

נמצא לנו פינה יבשה, נסתכל על השלוליות המתמלאות טיפות קטנות
של אושר.
נדבר, מה זה משנה על מה, העיקר שהוא איתי... האצבעות הארוכות
שלו קשורות בשלי, כמו אז. דבר לא יפריע לנו.
בזריחה נצא החוצה, נסתכל, מוקסמים, ננשום את האוויר שיש רק
בבוקר. אני זוכרת שהוא אוהב זריחות, מבינה. כמה התגעגעתי.

אני יודעת מה יקרה עוד רגע, הרגעים הכי יפים הם הרי הראשונים
שנגמרים.
כמובן מנסה למשוך את הרגע עוד קצת, להשחיל עוד מילה ולא לתת לו
להוציא את מילות הפרידה שאני רואה שעומדות לו על קצה הלשון.
אתעלם - כאילו בלי משים - מחיבוק הפרידה שמגיע. לא רוצה שזה
ייגמר.

אבל הוא לא ייסחף איתי, עם הטיפות הקטנות למקום אחר, זה פשוט
לא הוא.
הוא נעלם עם משב הרוח הבא...
עוד לילה של שינה טרופה.