ארזתי אותו בקפידה,
בחרתי במיוחד מעטפה.
חומה ואלגנטית, לא אפורה וקרירה -
כמו בפעם הקודמת.
הפעם, זה לא יהיה כמו אז -
הסתכלתי לה בעיניים והבהרתי לה,
שתשמור על החבילה הזו טוב טוב -
כאילו קיבלה אותה הרגע מאלוהים בעצמו.
"עד כדי כך החבילה הזו חשובה".

שבועיים אחר כך, ניסיתי לברר אם החבילה הגיעה ליעדה.
כמה התקשרויות וטלפונים ללא מענה
ואפילו דרך האינטרנט לא צלחה ידי.
הסתובבתי, הלום יאוש,
עד שלפתע ראיתי אותה.
עיניה היו אדומות וניכר בהן,
כי דמעות רבות חרשו את עמקי ארובותיהן
בשעות האחרונות.
לאחר שסיימתי להתעמק בעיניים ובאפה המנופח,
צד את עיני דבר מה.
חפץ מקומט, קרוע ובלוי -
שהיה לא אחר מהחבילה ששלחתי -
במעטפה החומה.
"מצטערת" היא אמרה, אישוניה אחוזי טרור
ואני כבר ידעתי - שוב זו אשמתי.
כמו בפעם הקודמת, שוב שכחתי לכתוב על החבילה
"שביר".
חפנתי מבין קרעי המעטפה החומה את החפץ האדמדם,
שפעם כעת במהירות שיא.
"אולי יהיה לנו יותר מזל בפעם הבאה" לחשתי לעצמי ולו,
מביט בעיניה בפעם האחרונה כנראה.
חוסר האונים נשקף במבטה המזוגג
וכל שחשבתי עליו כעת הוא -
שבפעם הבאה - בפעם הבאה אבחר מעטפה שונה,
יפה יותר.