אני מנסה להיזכר באותו יום שהכרנו. אני חושבת שכמעט כל
הזכרונות שהיו לי מהשיחה שלנו באותו יום כבר נעלמו.
אבל אני אף פעם לא אשכח את ההרגשה שהייתה לי באותו היום. לא
יכולתי למחוק את החיוך הדבילי הזה שהיה לי על הפרצוף, הייתי כל
כך מאושרת.

פחדתי, אתה מבין? הייתי ילדה בת 14 והאמת שלא בדיוק הבנתי מה
אני מרגישה. ניסיתי להתחמק, ניסיתי לברוח מהכל, אבל זה לא היה
כדי לפגוע בך. שיקרתי לך, הייתי ממש כלבה, אבל למרות כל הדברים
שעשיתי אני אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך. אהבתי אותך. והייתי
מטומטמת, אני יודעת את זה היום.

לא חשבתי שזה הגיוני שהתאהבתי בך. בכלל בקושי הכרתי אותך, אז
מה אם כל פעם שקמתי בבוקר חשבתי עלייך, אז מה אם כל לילה הייתי
חולמת עלייך, אז מה. סתם פנטזיה, זה לא אומר שזאת אהבה.
סתם רציתי מישהו ואתה במקרה היית שם.

אז הדחקתי את זה, הדחקתי אותך. הרחקתי אותך כל כך שחשבתי שכבר
לא תרצה לדבר איתי שוב. יש לי כשרון לעשות את זה, להרחיק אנשים
ברגע שהם מתקרבים יותר מדי. זה כמו מחסום כזה שאני לא מצליחה
לשבור וכנראה שזאת הסיבה שעד היום לא מצאתי מישהו.

כן, רציתי מישהו אחר, רציתי הרבה אנשים אחרים, אבל אף פעם עוד
לא רציתי מישהו כמו שאני רוצה אותך היום. אני לא יודעת למה,
אתה פשוט מיוחד בשבילי.  אתה היחיד שאיתו הצלחתי לשבור את
המחסום שלי, רק חבל שזה קרה מאוחר מדי. חבל שהבנתי את זה מאוחר
מדי וחבל שהיום כבר שום דבר לא יקרה בינינו.

אנחנו "ידידים". אני שונאת את המילה הזאת, במיוחד כשזה מתקשר
אלייך. הרי אתה הרבה יותר מידיד בשבילי. כבר 4 שנים שאנחנו
מכירים ואתה יודע עליי כמעט הכל. אבל רק כמעט, כי אתה לא יודע
שהחלום הכי גדול שלי זה להיות איתך, להיות שלך ושאתה תהיה
שלי.

היום פגעת בי אתה יודע? לא כי עשית משהו מסויים, אלא להפך - כי
לא עשית כלום. רק היית צריך להגיד שאתה אוהב אותי ומתגעגע
אליי, הייתי מרגישה הכי טוב בעולם. אבל לא אמרת את זה. למה
באמת לא אמרת את זה? פעם תמיד היית אומר לי שאתה אוהב אותי, זה
חסר לי.

אני אומרת לעצמי שזה רק נדמה לי, שזה לא נכון שכבר לא אכפת לך
ממני. אבל כל יום שעובר, ההרגשה הזאת מתחזקת.  אני מחכה ליד
הטלפון שתתקשר, שתגיד לי שאתה מתגעגע ושאתה רוצה שנפגש. זה לא
קורה, למה באמת זה לא קורה? פעם תמיד היית עושה את זה, וזה חסר
לי.

החלטתי לכתוב את כל זה בשביל להתפרק. פשוט לא רציתי לבכות
עכשיו, אז ניסיתי לחשוב על דרך אחרת להוציא את הכל. האמת, אני
מרגישה טיפה יותר טוב, לא בגלל שכתבתי, אלא בגלל שהבנתי משהו
תוך כדי כתיבה. הבנתי שאני אוהבת אותך, הבנתי שאני מתגעגעת
אליך.
אסף, הבנתי שאתה חסר לי.