[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דבורה אן
/
מחשבות

הנה הסיפור של סבא שלי.
אם היית הולך ברחוב הצר אל תוך השכונה העתיקה, מהראשונות של
העיר, היית מגיע אל הבית של הסבא רבא שלי. אני זוכרת ממנו הכל.
כל הפרטים. כל החצר, הגינה, כל מרצפת חורקת. החניה שהחנינו בה
את המכונית. עצי השזיפים, התפוזים, השיח עם הפרחים האדומים
הארוכים, שעושים איתם איזה טריק שאני לא זוכרת. הצמח עם העלים
הארוכים שאהבתי לפורר. הברז בגינה. המרצפות בחוץ, שחמות מאוד
בקיץ. החרא של הציפורים על המרפסת. הארון הלבן המתקלף בכניסה,
שבתוך המגירה שלו הייתה תמיד קופסה של סוכריות דביקות, שלא היו
בה סוכריות אלא מפתח של הבית והמחסן. דלת הרשת. וילון התחרה של
חלון הכניסה, שדרכו הצצתי תמיד כדי לראות מה סבא עושה, אוכל או
ישן או רואה טלוויזיה. אלו בעצם היו כל המצבים שבהם יכולתי
לתפוס אותו בהם כשרצתי ראשונה מהמכונית כשהגענו, להפתיע אותו.
הארון הלבן במבואה, שם היה ארון החשמל וגם מגירה שבו שמר עשרות
כובעי מצחייה, וכל פעם שהיינו יוצאים לטייל, התאים לי אחד מהם,
להגן מהשמש. שולחן האוכל שלא היו יכולים לשבת סביבו יותר
משלושה אנשים, כי שני צדדים שלו היו ליד הקיר בחדר הכניסה.
ערמת העיתונים. הפסלים האפריקאים מניגריה שריתקו אותי על
הקירות. תעודה שתיזכר אצלי לעד, משום מה, של הקק"ל, כזאת עם
ציור ישן של פועלים, שניתן בתודה על תרומה לבניית א"י או משהו
כזה... חדר האורחים הצפוף, על המדפים עמוסי הספרים שלו, מגירת
הסוכריות הדביקות, השטיח האדום הגדול, המזגן המרעיש, שהיה נהדר
להיצמד אלי ובימי חמסין, הספות הישנות, החלונות החורקים,
הטלוויזיה הרועשת תמיד, או השקטה כשכולם ישנו, הווידאו
שבאיזשהו שלב בחיי נעלמה נוכחותו, כי התקלקל, אבל פעם היינו
לוקחים סרטי פו הדוב בדיבוב הישן האהוב מספריית סרטים במרכז
העיר והייתי רואה אותם אצל סבא. הפיצה המוכנה שהיה מכין לי
במיקרוגל (ואז גם למדתי להתרחק מהתנור, בגלל הקרינה) והקולה
הקרה בלי הגזים שהייתה רק אצל סבא. במקלחת תמיד היו שמפו ומרכך
הוואי וסבון מוצק כחול, שטיחון פלסטיק שנדבק לרצפה, שלא נחליק,
וארון תרופות עם מראה מלוכלכת. בחדר שינה שלו הייתה מיטה זוגית
(כי פעם הייתה גם סבתא) וברצפה שליד הקיר השמאל היו שתי מרצפות
חורקות, שכשבאים להסתכל על סבא ישן או להוציא שמיכה מארגז
המצעים, צריך להיזהר לא לדרוך עליהן כדי לא להעיר את סבא. על
הקיר תמונה של סבתא, אמא של אמא, בתור נערה מחופשת למלכת אסתר
בפורים. בארון הגדול בצד הימני משחקי קופסא ופזלים שמשחקים בהם
כשאין מה לראות בטלוויזיה, נקנו במיוחד בשבילי. ובחצר - חבלי
הכביסה הארוכים, שמספיקים לכביסה של גדוד שלם, הארגזים
המרושתים בצד. המחסן שסבא בנה בעצמו, עם דלת העץ וידית המתכת
וחור המנעול שתמיד עשה בעיות. ובפנים מכונת הכביסה המקרקרת
והכיור וכל מיני חפצים ערומים זה על גבי זה, ורוחות טחובים...
שם הייתה מכונית הכבאים האדומה הקטנה שלי, איתה חרשתי את הרחוב
- שסללו אותו לפני שלוש שנים מחדש - וזה בתנאי שהכלבים החומים
והנבחניים לא היו מחליטים לצאת מהחצר שלהם כי פחדתי מכלבים.

סבא עבר לבית אבות לפני כמה שנים, ולפני בערך שנתיים נפטר.
הבית נמכר, והבעלים החדשים של כל הזיכרונות האלה שיפץ את הבית
העתיק, שעמד באותה צורה יותר משישים שנה, והפך אותו למודרני
בדגם אמריקאי נקי. הוא בנה גדר גבוהה לבנה סביב השטח וכשעברנו
שם לא הצלחנו לראות את הבית.


מה זה חשוב. למה לי לחזור לרחובות ההם, לאספלט השחור החדש
ולעמודי התאורה הנוצצים. מה יש לי לעשות במקום שפעם היה שייך
לי ועכשיו אין לי שום קשר אליו? אני כבר שנים לא יכולה יותר
לקפוץ מהמכונית ראשונה, לפתוח את השער, לעבור על-פני הצמחים
בשביל הבטון, לקפוץ את המדרגות, לשמוע את הטלוויזיה הרועשת,
לפתוח את דלת הרשת ואת הדלת, ללכת בשקט בשקט על קצות האצבעות -
כדי למצוא את סבא רבא יושב על הכורסא האדומה, ולתת לו פתאום
נשיקה על הלחי. הוא לא יכול להסתובב אליי במבט מופתע, שיש בו
מן הפחד, ולגלות אותי, בן-אדם אהוב, הנכדה הבכורה שלו, עומדת
לידו מחייכת, כי הוא כבר לא קיים, וכל זה כבר לא קיים, וכולנו
מתבגרים וממשיכים ואף-אחד לא עוצר לחשוב על כל זה אף-פעם, ורק
אני ששוכבת לפעמים על הספות המכוערות שלו, שעכשיו הן אצלנו
בסלון, אוהבת לעצום את העיניים ולדמיין שאני לא פה, אני בעיר,
ויש יונה בחוץ שעושה קול של ינשוף, כזה של קיבוץ, וסבא ישן
בחדר השני או נרדם על הכורסא, ואני עדיין נכנסת כולי בספה
הקטנה של שני המושבים כי אני עדיין הרבה פחות ממטר שישים
וארבע, ושמש מגיעה אליי מחוץ לחלון ושזה יום שבת נעים. ואני
בכלל לא בת -- ובכלל לא מתרוצצות לי כל-כך הרבה מחשבות בראש,
כל-כך הרבה מחשבות שאני כבר בכלל לא רוצה לחשוב יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ערבי במה...

רגע זה לא משהו
כמו ערבי יפו?

המלגזן הזועם
מחפש משמעות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/04 7:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דבורה אן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה