האישה בשחור. כך קראו לה תמיד. האישה בשחור.
תמיד היא לבשה שחור, מכף רגל ועד ראש.
אף אחד לא הכיר אותה או ידע את שמה.
תמיד שהייתי יוצאת החוצה הייתי רואה אותה, אותה ואת העיניים
העצובות שלה. תמיד היא הסתכלה עליי במבט כזה שאומר הכל.
יום אחד ראיתי אותה חוזרת מהמכולת עם מצרכים ואז היא התחלקה
מהשלולית וחלק מהמצרכים נפלו... כמובן שאני באתי ועזרתי לה.
פתאום היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי "את נראית בדיוק כמוה!"
ואז שאלתי "כמו מי?" והיא פשוט ענתה לי "תודה" בקול חנוק דמעות
ומיהרה לביתה. כל אחר הצהריים לא הפסקתי לחשוב על המשפט 'את
נראית בדיוק כמוה' ניסיתי להבין כמו מי? על מה היא מדברת? כל
זה היה מאוד מוזר בעיני, נירדמתי בסופו של דבר. למחרת בבוקר
התעוררתי והלכתי למטבח ההורים שלי ישבו, קראו עיתון ושתו כוס
קפה.
"בוקר טוב נסיכה" אמרה לי אמא "בוקר טוב אמא" עניתי לה ונשקתי
לה על הלכי "נו איך היה אתמול בבית הספר?" שאל אבי "היה רגיל"
עניתי לו. "שבי תאכלי משהו" אמר לי. התיישבתי.
לפתע ראיתי את האישה בשחור יותאת מן הבית שלה אז ניזכרתי במה
שקרה אתמול.
סיפרתי זאת להורים שלי, לפתע הם הסתכלו במבט משונה אחד בשני,
"יקירתי" אמרה אימי והמשיכה "גברת שניידר קצת לא בסדר בראש,
ואנחנו אוסרים עליך לדבר איתה שוב או לדבר עליה" אמרה אימי
לפתע בתקיפות. "אבל אמא", אמרתי, "אני בסה"כ עזרתי לה להרים את
המצרכים ואז היא פתאום אמרה לי 'את ניראית בדיוק כמוה', מה אני
אמורה לעשות? אני פשוט רוצה לדעת כמו מי אני נראית?".
"זה יפה מאוד שעזרת לה להרים את המצרכים", ענה לי אבי, "אבל
אנחנו מסבירים לך שגברת שניידר לא בסדר ואנחנו רוצים לטובתך
ולהגנתך שתתרחקי ממנה". "אוקיי", אמרתי בקול עצבנים קמתי
והלכתי לחדרי.
'עכשיו לפחות אני יודעת שהאשה בשחור שמה הוא גברת שניידר'
חשבתי בליבי. רציתי כ"כ ללכת לדבר איתה אבל ידעתי שההורים שלי
יכעסו עליי אם הם ידעו, לכן חיכי שההורים שלי ילכו לעבודה ואז
הלכתי לדלת ביתה של גברת שניידר. צלצלתי בפעמון הכניסה אך לא
הייתה תשובה, חיכיתי מספר שניות ובאתי ללכת פתאום שהסתובבתי
ראיתי אותה מולי! האישה בשחור.
"גברת שניידר..." מלמלתי לפתע היא ענתה לי "את יכולה לקרוא לי
עליזה" ענתה האישה בשחור... כלומר עליזה.
"במה אוכל לעזור לך?" שאתה עליזה בחביבות. "רציתי לדעת למי
התכוונת שאמרת שאני נראית כמוה?"
"אוה... זה... זה לא רלוונטי" התעקשתי "לא!" המשכתי "אני רוצה
לדעת למי אני דומה!" שאלתי בתקיפות.
"זה סיפור ארוך ילדתי", ענתה עליזה ואני לא הפסקתי לתהות למה
היא לא מפסיקה לקרוא לי ילדתי.... "יש לי את כל היום אם צריך",
עניתי.    
"בסדר, אם כך בואי כנסי", אמרה לי עליזה והזמינה אותי לביתה.
נכנסתי. הבית היה טיפה מבולגן חשבתי לעצמי, סיוד לא יזיק לו.
הכל היה נראה כ"כ עתיק. עתיק באופן יפה.
"לפני כ-10 שנים", התחילה לספר עליזה, "הייתה לי ילדה, בערך
בגילך".
והמשיכה, "אך קרתה תאונת דרכים טרגית ומצערת בה נהרג בעלי
וביתי שהייתה יקרה לי מכל". "אני משתתפץ בצערך", עניתי, "אך
איך אני מתקשרת לסיפור הזה?" שאלתי בתמימות.
"את ניראית בדיוק כמוה! בדיוק כמו שלי הקטנה שלי שאז הייתה
בערך בת 16 בגילך!" הרגשתי כאילו נחתה עלי אבן היא באה בבכי
והראתה לי תמונה. פשוט לא ייאמן! אני ניראית בדיוק כמוה!
"זה... זה לא הגיוני!" הטחתי בעליזה, והיא התקרבה אליי בבכי
ומלמלה "בתי... בתי... שבת אליי אחרי כל השנים האלו, תפילותיי
נענו", אני התחלתי להיבהל, "תתרחקי ממני מכשפה זקנה!" צעקתי
עליה והיא תפסה את ידי ולא הרפתה ממני.
"ככה ילדות טובות לא מדברות לאמהות שלהן, שלי!" התחלתי לפרוץ
בבכי.
פתאום התעוררתי! הייתי כולי שטופת זיעה ומבוהלת... כנראה
מהמחשבה על האישה בשחור נירדמתי והיה לי את הסיוט הזה.
ירדתי למטה למטבח ראיתי את הורי יושבים, קוראים עיתון ושותים
קפה!
"בוקר טוב נסיכה..."