שלום לכם,
זהו החלק הראשון של נובלה שאני מנסה לכתוב.
החלטתי לחלק לחלקים על מנת להקל עליכם בקריאה, ולא להנחית משהו
ארוך מדי בבת אחת.
אשמח לדעת מה אתם חושבים.
גלי

הייתי בת שש עשרה כשהמשפחה שלי התפצלה. הורי הגיעו להחלטה
משותפת כי עליהם להתגרש. הם חשו כי אין עוד את אותה אהבה, אותה
תשוקה שהם חשו כשהתחתנו. כל שנישאר הייתה חיבה ותו לא.
הגירושים שלהם, לא היו הליך של מריבות, ויכוחים וצעקות כפי
שרגילים תמיד לשמוע בזמן גירושים. כמובן, ההליך לא היה קל
לשניהם, הם כבר התרגלו לחיות זה עם זו, כל כך הרבה שנים. עם
זאת, הם החליטו להפסיק הרגל זה, בעוד היחסים שלהם סבירים, בכדי
לא להעכיר אותם. את הרכוש, הם חילקו פחות או יותר שווה בשווה.
הבית נשאר של אמא, המכונית הועברה לאבא, הרהיטים, והמכשירים
האלקטרוניים חולקו שווה בשווה. את הכסף שהיה בבנק הם פזרו
ביניהם באופן שנראה הוגן לשני הצדדים. הבעיה התעוררה כאשר עלה
נושא הילדים. אני זוכרת, איך שבאחד הערבים לא הצלחתי להירדם,
ושמעתי מעט מנומנמת את שיחתם. אבא אמר כי הם יצטרכו לפצל ביני
לבין אחי, ואמא הסכימה איתו. לאחר מכן, החל וויכוח לגבי מי
מהילדים יישאר עם אמא ומי עם אבא. הוויכוח החל להיות מכוער, הם
הרימו את הקולות, ואני, החלטתי שאני לא רוצה לשמוע את זה.
הרמתי את השמיכה גבוה כמה שיכלתי, אטמתי אוזניים, וניסיתי שלא
לחשוב על זה. ידעתי שהם הולכים להתגרש עוד קודם השיחה הזו,
מפני שהם אמרו לנו ישירות. היינו מעורים במה שהלך, אולם עם
זאת, כלל לא עלתה אצלנו המחשבה של ההיפרדות אחד מהשני. לא אני,
ואני מניחה שגם לא אחי, לא העלנו על הדעת אפשרות כזו. עם הזמן,
הקולות שלהם הלכו ונחלשו, עד שלבסוף נהיה שקט. הצלחתי להירדם.
בבוקר של היום למחרת, כל שחשבתי עליו הוא שאני אצטרך להיפרד
מאחי. "נצטרך להפריד ביניהם", המילים האלו הדהדו לי בראש ללא
הפסקה כמו פטישים קטנים, דפקו לי על הראש, ולא הפסיקו. היה לי
גם כך קשה עם המחשבה שאני אצטרך להיפרד מאחד מהורי, ידעתי שזו
לא הפרדות מוחלטת, אולם עם זאת, הקשר שלי עם אחד מההורים הולך
להיחלש, וכאב לי לחשוב על כך. הבטתי באחי, שעדיין ישן במיטתו,
הוא נראה כמלאך תמים, שלא יודע מה הולך בארץ שמתחתיו. לא ידעתי
אם לספר לו את אשר שמעתי בשיחה של ההורים ליל אמש, לבסוף
החלטתי לדחות את הסיפור. למרות שאני ואחי היינו באותו הגיל
תמיד הרגשתי בוגרת יותר, הרגשתי כאילו הייתי אחותו הגדולה ולא
אחותו התאומה. היה בינינו קשר חזק, קשר קרוב, והיה לי חשוב
לשמור עליו כך.

"אנחנו לא רוצים להסתיר מכם כלום" - אמר אבא שלי בסעודה בה
ישבנו כולנו יחד: אבא, אמא, אחי ואני. זו הייתה אחת הסעודות
האחרונות שאני זוכרת את כולנו ישובים סביב שולחן אחד. האווירה
באותה סעודה לא הייתה כפי שהייתה בסעודות קודם לכן, בעבר.
כולנו חשנו זאת, גם אחי שלא היה מודע לכל המתרחש. הייתה תחושה
של חוסר נוחות, של אילוץ לשבת יחד, הורגש ריחוק בין הורי, ומתח
בפניהם. עד מהרה, נחשף אחי נמרוד גם כן לרצף ההחלטות האחרונות.
"כמו שאתם יודעים, אני ואמא החלטתנו להתגרש. אף אחד מאתנו לא
רוצה להתנער מתפקיד ההורות. שנינו אוהבים מאוד את שניכם, ו
שניכם חשובים ויקרים לנו מאוד. עם זאת, הנסיבות מאלצות להפריד
ביניכם. אין לנו שום ברירה אחרת. אחד מכם יחיה איתי, והשני עם
אמא". אבא נעצר לכמה דקות, ולקח שאיפה גדולה של אוויר. הבטתי
בנמרוד, לא הייתי בטוחה איך הוא יגיב, אולם הוא לא נראה מופתע
כלל וכלל, זה הפתיע אותי, אולם לא אמרתי דבר. אבא המשיך:
"הגענו למסקנה, שהכי טוב בשביל כולם יהיה שנמרוד יגור איתי,
ופרח תגור עם אמא". נהיה שקט לאחר שהפצצה הושלכה. שקט כזה, אני
לא זוכרת שהיה אף פעם בבית שלנו. אבא ואמא הביטו בנו, בוחנים
את תגובותינו, וכל שאני ונמרוד עשינו היה להביט אחד על השני.
ללא מילים, ללא בכי, רק הבטנו, בדממה. הייתה לי תחושה שלא ייצא
לי בהמשך להביט בו כך לעיתים קרובות. לא ידענו אם לשמוח או
להצטער לגבי הבחירה הספציפית שאני עם אמא, והוא עם אבא. אהבנו
את שני ההורים באופן שווה, והיה כואב לחשוב על המעשה של
ההיפרדות מאחד מהם.

מאותו יום, ועד יום הגירושים הסופי והעזיבה של אבא ונמרוד את
הבית, לא ארע שום דבר חריג במיוחד. אני ונמרוד הלכנו כיום
ביומו לבית הספר, ההורים לעבודה. בארוחות ישבנו סביב השולחן
כאילו דבר לא עומד לקרות, והחיים מתנהלים כרגיל. את היום שבו
הם עזבו את הבית, אני לעולם לא אשכח. זה היה יום כל כך עצוב,
עוד מהרגע שפקחתי את עיני וראיתי את נמרוד יושן לנגד עיני.
עיני מלאו דמעות כשחשבתי על כך, מחיתי את הדמעות בכוח והבטחתי
לעצמי להיות חזקה. אמרתי לעצמי, שנמרוד ואבא לא הולכים למות חס
וחלילה, אלא בסך הכל לגור בדירה אחרת. הדירה אומנם לא בשכונה
שלנו, לא בקרבתנו, אולם באותה הארץ ובאותה העיר. רגעים ספורים,
לפני שאבא פתח את הדלת על מנת לצאת, ביקשתי מהם שנצטלם יחד.
היה לי חשוב להנציח עוד רגע של כולם יחד. לחצתי במצלמה על
אוטומט, נעמדנו כולנו, ופלאאאש, התמונה צולמה. הבטחתי לאבא
שאני אשלח להם תמונה זהה, כשאני אפתח את הצילום. אבא חיבק אותי
בחוזקה, לא רציתי לעזוב אותו, חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי,
ולבסוף הרפיתי והנחתי לו להרפות. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי
מאוד, ושאני בחיים לא אשכח שיש לי אבא, שתמיד יעזור במידת
הצורך, שאני לא אהסס לפנות אליו בכל דבר גם בשטות הכי קטנה
כשאזדקק בעזרתו. הוא הבטיח שברגע שיתקינו אצלם טלפון, הוא
יתקשר וימסור לי את המספר. באותם רגעים אמא נפרדה מנמרוד. לאחר
מכן, הגיע תורי להיפרד מנמרוד. שנינו התחבקנו ובכינו. היה לי
קשר מאוד קרוב עם אחי, קשר דם, ולא רק מבחינה ביולוגית. זה היה
קושי עצום להיפרד ממנו. למזלנו, אנחנו בעידן הטכנולוגי שהולך
ומתפתח, כך שעם אחי קיוותי שזו לא תהיה בעיה, שכן אבא הבטיח
לקנות לו מחשב, ולהתקין אינטרנט, כשלצידי יש את המחשב שהיה פעם
שלנו, ובו כבר יש אינטרנט. הפיצול של המשפחה שלנו לשניים היה
קשה לכולם, גם להורי. הם נפרדו בשיחה בצד, ולאחר מכן עמדנו אני
ואמא, מביטות בגברים של המשפחה עם גבם אלינו פונים לעבר
המכונית. המכונית הלכה והתרחקה, ולי התמלאו העניים בדמעות כך
גם לאמא. חיבקתי אותה חזק ככל שיכולתי זה היה קשה לשתינו.
בעיניים דומעות, ובקול רופף, הביטה אלי אמא, ואמרה שהכל יהיה
בסדר.