"את תעשי שם את הנוף של החיים שלך..." נזכרתי בשיחה שהייתה לי
עם אחותי. המטוס כבר המריא ואני כולי צפיות. אני לא זוכרת מתי
הפעם האחרונה שיצאתי לחופשה. אני בקושי מצליחה לקחת הפסקה
בשביל לרוקן את שלפוחית השתן שלי כשאני בעבודה. אני מזדהה עם
השלפוחית שלי. כל הלחץ הזה שמופעל עליה במשך היום בלי אפשרות
להשתחרר. אין לה שום השפעה והיא נאלצת לסבול ולמשוך את היום עד
שמגיעים הביתה. ועכשיו, אני והשלפוחית שלי יוצאות לחופשה.
שנינו רגועות ומרוקנות.
"... הנוף של החיים שלך..." נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם ידיד
טוב שלי מהעבודה. "מה זאת אומרת נוף של חיים?" שאלתי. "אי אפשר
להסביר את זה. את צריכה להיות שם בשביל להבין". לא התווכחתי
ומייד רצתי לסוכן הנסיעות ורכשתי חבילה הכוללת כרטיס טיסה הלוך
וחזור ושהייה במלון ארבעה כוכבים לשישה לילות ושבעה ימים.
סוף סוף ירדנו מהמטוס. הגעתי למלון. פרקתי מזוודות והחלטתי שלא
לבזבז אף לא רגע אחד נוסף. לבשתי בגדים נוחים, נעלתי נעלי
הליכה ויצאתי לדרך. לנוף של חיי. סקרנית ומלאה התרגשות.
הגעתי. אני כאן.
מתבוננת בשקיקה במחזה שעומד אל מול עיני. תחושה של הוולדות
מחדש מציפה אותי. אני מרגישה כאילו לא חייתי עד עכשיו וליבי
פועם לראשונה. המשכתי ללכת מנסה לא לדרוס את שטיח הפרחים
הוורוד. שלל גוונים של ורוד. ורוד של תמימות אני חושבת לעצמי.
התמימות שעוד נשארה בי.
פתאום הבחנתי בכתם אפור. הבטתי למעלה. עננים. איך הם הגיעו
לכאן כל כך מהר? הם הסתירו לי את כל הורוד. תמיד אמרו לי
שעננים הם לבנים, אבל אלו שאני ראיתי היו אפורים. אפור של
בגרות שהגיעה מהר מידי. כמו העננים שהגיעו מהר ולא נתנו לי
ליהנות מהוורוד. בגרות, שלצערי, עדיין ניכרת בי היטב.  
מרבד של דשא ירוק החליף את השטיח הורוד. ההורים שלי הזהירו
אותי מהירוק הזה. הם כבר איבדו את אחי, שסירב להקשיב להם
והחליט שהוא חייב להרגיש את מגע הדשא הרך. דשא שאין עוד בשום
מקום אחר.
מרבד הדשא היה פרוש למרגלות הר געש שחור. הר שיכול להתפרץ בכל
רגע. אף פעם לא ראיתי הר געש מתפרץ. מכלה את כל מה ומי שניקרה
בדרכו. מי היה מאמין שדבר כל כך יפה מבחוץ יכול לפגוע בך.
ההר הזה משך אותי. שחור זה צבע חזק. הוא יכול למשוך אותך בלי
שתשים לב ואחרי שאתה נשאב כבר אין דרך חזרה. הייתי חייבת לבחון
את ההר מקרוב. לא היה אכפת לי שהוא עלול להתפרץ. חציתי בזהירות
מנסה בכל הכוח לא להישאב לכל השחור הזה. כשהגעתי להר נוכחתי
לראות שהוא לא כל כך יפה מקרוב כמו שהוא נראה מרחוק. הסיכון
שלקחתי לא היה שווה את המחזה.
הבטתי מסביב. הנוף היה מלא בכחול. מה זה כל הכחול הזה? שמיים.
שמיים כחולים כאלה עוד לא ראיתי מימי. כחול שלא נגמר. הראש שלי
תמיד היה מלא בכחול. כחול של אישה. חבל שהוא לא כמו כחול של
גבר. חייכתי. הבטתי למעלה. גם לשמיים יש גוונים שונים של
כחול.
לבן. ציפור לבנה עפה לבדה בשמיים. עצמאית. בלי הנטל שמפילות
עליה ציפורים אחרות. אנשים אחרים. גם אני רציתי להיות עצמאית,
אבל פחדתי להישאר לבד. תהיתי האם הציפור מרגישה בודדה. הערצתי
אותה שיש לה את הכוח והביטחון לעוף לבד.
גומעת כל דבר ודבר בנוף המדהים הזה הבחנתי בפרדס. פרדס כתום של
פירות בשלים. בדיוק מה שאני צריכה. הבטן שלי כבר צועקת הצילו.
לא אכלתי כלום כל היום. בחנתי את הפירות. הם בשלים מידי. כמעט
רקובים מבפנים. הכתום הזה. הסתכלתי על עצמי. כתום של בשלות.
האם גם אני אתחיל להירקב בקרוב?
המשכתי ללכת. מערבולות של צבעים. נזכרתי. חברה טובה שלי
מהלימודים סיפרה לי על העץ האדום. מי שמע על דבר כזה. היא אמרה
לי שרק בשביל העץ שווה לי לעשות את כל הטיול. כל הנוף טפל
לעומתו. הייתי חייבת למצוא אותו. חיפשתי וחיפשתי. כיליתי את
שארית כוחותיי, אך ללא הצלחה. לא מצאתי את העץ האדום.  הרגשתי
תחושה של החמצה. העץ האדום...
פניתי בחזרה למלון. הגעתי הביתה עייפה, רעבה ומאוכזבת. נפלתי
אפוסת כוחות על המיטה. הנוף של חיי. מערבולות של צבעים. הרגשתי
צריבה בלב.  
ופתאום, כמו משום מקום רוח קלה החלה לנשוב.  רוח שקופה שעטפה
אותי ושהשרתה  עלי תחושת ביטחון. שקוף. מהיכן הגיעה הרוח? לא
היה אכפת לי. הטיול ניגמר והייתי חייבת לרוץ לשירותים.