הנה,
אני שוכבת,
הווייתו בתוכי,
נשימתך האילמת אורבת,
חיית טרף ברקע אנקותיי.
גופו כהארקה לבדידותי,
מתלטף בערגה בין אצבעותיי.
מלובנים הלילות שלא היו שלנו,
והכרתי בהם חמדה הפכפכה ונוטשת.
כשידעתי את מה ששכחת לומר,
וכה נפלאה הייתה היד התולשת.
עת השנים משילות עורן,
כוחי הבדוי נפל כשלכת.
אינם הלילות,
איננה היד,
ונותרו רק צלקות לשונו החורכת.
ינואר 2004 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.