ובסוף, למה אנחנו הופכים? מכונות? רובוטים?

לאיזה סוג של נטולי רגשות הפכנו?!

לפני שלוש שנים, כשישבתי מול דמבין, דוראל, אבינועם ובן-לולו
הגדול והם שאלו אותי למה אני רוצה להצטרף, אמרתי שאני רוצה
לתרום, שאני לא רוצה לעמוד מול מישהו שצריך את העזרה שלי
ולהיות חסר אונים, שאני חייב להיות בעל הידע במקום, זה שיכול
לדעת שהוא עשה הכל... זה היה לפני שלוש שנים, שעוד רעדתי לעלות
לנסיעה, שחשבתי מה יקרה, שעוד היה לי באמת אבל באמת אכפת מכל
אחד ואחד, שכל מקרה לקחתי ללב וחשבתי "איך זה קרה?!" אפילו יצא
לי לבכות כשהאדם הראשון נפטר לי בין הידיים... לקחתי את זה
יחסית קשה אני מאמין...

כל זה היה לפני שלוש שנים... אבל הסיפור הזה, מלפני חצי
שעה...

בהתחלה, זה לא ממש הסתדר... אבל אחרי זה החלטנו שהיא באה הנה,
ראינו שבלול (משהו מטורף לגמרי... כאבה לי אחרי זה הבטן...)
ואחרי זה עברנו ל"מופע הקולנוע של רוקי" (שאלוהים יסביר לי את
הפירוש לשם...) הכל היה טוב ויפה... אפילו ירדנו על במבה...
קפצנו לבקר את מתן, להגיד שלום, פשוט ערב שישי מדוגם בין
החברים... צוחקים, נהנים... הכל טוב ויפה... השעה הייתה כבר
2:00, רוקי הסתיים והרצתי את הקלטת אחורה, דיברנו על זה שצריך
להחזיר אותה הביתה ואני צריך לעשות הכרות עם הכרית שלי, מחר
קמים מוקדם...
בדרך חזרה הביתה, כרגיל כשעוברים בכניסה לעיר לוקחים ימינה
פניה אחת לפני וקופצים להגיד לילה טוב לחבר'ה שבמשמרת וכמובן
לבדוק מי עושה את המשמרת של מחר... לקפוץ לבקר ואולי אפילו
לתפוס נסיעה... לא הספקתי להחנות את הרכב ליד 30 ואני רואה את
דמבין מתקרב לו בצעידה איטית ורגועה ל 38 ואני תוך כדי מחשבה
"אין מצב שנהג יוצא לבד" מסמן לו שיחכה רגע עם הנסיעה ומחנה את
הרכב, הווסט הכתום כבר בשלוף מאחורי מוכן לכל פעילות, דרוך לכל
מצב כבר נמצא עלי ואני בא לפתוח את הדלת, דרורי שקפץ מליד 12
(או שזה היה 11?!) אומר שלום ואני מבין שהוא לא יוצא לבד אבל
חושב "יאללה, מה כבר אפשר להפסיד מנסיעה עם דמבין ודרורי???
ועוד במשופר..." יאללה, מתיישב לי שם מאחורה בכיסא הכתום,
ושואל, בתמימות הרגילה "לאן נוסעים?" צחי עונה לי שנוסעים
להחייאה... לאיזה בית אבות, אחרי זה מוסיף "סתם סתם... שזה
חולה מבוגר עם קוצר נשימה" בדרך 'שרון' מודיע לנו שהנט"ן
בעקבותינו ואנחנו מקטרים ביננו "למה?! אנחנו שני מטר
לפינוי..." חונים, ברוגע הקודר שלנו, מוציאים מיטה, אמבו וחמצן
ושואלים "איפה זה?" עונה לנו פקיד הקבלה "קומה 1, חדר 117"
עולים במעלית, לאט לאט ופונים ימינה, חדר שני משמאל רואים...
ונכנסים... איזה קוצר נשימה ואיזה נעליים, צחי אמר החייאה וזה
מה שהיה, ואנחנו, בצורה קפואה וחסרת רגשות, מורידים את החולה
לרצפה ומתחילים, דרורי עם הקרדיו-פאמפ וצחי כבר עם האמבו
מאורר, AW לא איחר להגיע דרכי שלוש שניות אחרי זה והתיק רופא
עם הלייפ-פאק שנשאר להם דומים במאחורה של 38 מגיע תוך דקה
למעלה, טובוס נכנס ומדבקות כבר מעבירות מידע למסך הקטן והאדיש
הזה שפשוט מוסר מוות... ממשיכים בהחייאה בלי לשים לב בכלל
שאנחנו פשוט אדישים... מישהו איבד את החיים שלו כרגע...
אדרנלין נכנס... מסתכלים על המסך הקטן רוצים לראות טיפה אות
חיים, משהו אפילו הכי קלוש שאפשר אבל הוא לא מגיע... אני
בינתיים כבר 10 דקות מנשים דרורי ודמבין התחלפו בינתיים, אייל
עבר לשחק בתרופות... מהדלת נכנסים להם החבר'ה של הנט"ן, הם
הגיעו מנסיעה קודמת... גם שם היה אקס... מסתכלים על החולה
שלנו, הרופא שואל מה עשינו, ישראל מסתכל, שומע... וזהו,
מחליטים להפסיק את ההחייאה...
אני הולך לנקות את הציוד שלנו, דרורי אוסף לכלוך, דמבין נדמה
לי חיבר מדבקות נוספות למוניטור... והרופא, הוא כותב תעודת
פטירה... כשסיימנו את הניקוי והסידור, העלנו את החולה חזרה
למיטה, ביקשנו שיביאו סדין... אחרי הכל, מעט כבוד למת עוד נשאר
לנו...

בדרך החוצה, דמבין שאל אם הוא לא אמר החייאה, ואני צוחק... ככה
אנחנו מקבלים את זה... בצחוק, בגיחוך... בצורה הכי פחות מובנת
שיש... אבל זה נראה לי מה שיש... אחרת איך נתסדר עם המציאות
והשגרה הזו?!

חזרנו לתחנה, נכנסתי למוקד לראות מי עושה מחר את המשמרת (אחרי
הכל, בשביל זה באתי, לא?) אומר בדרך שלום, מסתכל על הדף...
בודק גם מי עושה שבוע הבא את המשמרת, לחסוך לי את הביקור המהול
של חמישי בצהרים שבוע הבא, רואה את שבוע הבא אין מצב שאני
מפספס... אושרי וזיגי... אמור להיות בית זנונים כמו שהיא אומרת
.... זהו, מכאן אני כבר מתעלם מהעובדה שלפני רבע שעה נקבע
מוות על חולה שטיפלתי בו... אני נכנס באדישות לאוטו, הווסט
חוזר למקום הקבוע מאחורי, כשהעדות הדוממת למה שהיה לפני דקות
הוא פשוט העובדה שחסרות לי שתי כפפות מתחת לתג שם ... ואני,
פשוט משלב רוורס ויוצא החוצה מהתחנה, נוסע הביתה וחושב "לאיזה
סוג של נטולי רגשות הפכנו!? אני פשוט חייב להוציא את זה
ממני... לכתוב... ברגע שאני מגיע הביתה אני פותח דף בבמה..."