"מה יקרה אם זה יעבור?" עיניה כנות. מבט ישר וכואב. והוא,
משפיל מבט ושותק.

ייאוש, תחושה חדשה שלא ידע איך לעכל. הבטיחה שתבוא- "איימה".
לא האמין שתקיים. היא קיימה. כל היום הזה נראה לא מציאותי. היא
עמדה בפתח דלת חדרו עם שקית, שהניחה בעדינות על הרצפה לפני שרץ
לחבקה. חיבוק חם. לא לעזוב, רק לא לעזוב...
שעה וחצי ברכבת, לבד, שהיא כל-כך שונאת. אבל בשביל לראות את
המבט בעיניים שלו כשראה אותה בפתח דלת המעונות הייתה נוסעת ככה
כל יום. הייתה חייבת לבוא. הרגישה שהוא מיואש, הוא אף פעם לא
מיואש...
היא עמדה בפתח הדלת וחיכתה לחיבוק שלה. ושם, בין זרועותיו,
כאילו חזרה הביתה אחרי אלפי שנות נדודים.

היא גררה אותו לספסל בחוץ. שמש מזויפת, חיוך אמיתי. רוח קרה,
ידיים חמות. הושיבה אותו מולה והוציאה שתי כוסות קפה "רד מאג"
כמו שאהב ו"טים-טם". דברים קטנים, אושר גדול. רק היא הייתה
יודעת. מי עוד היה נגרר אליו עם קפה ושוקולד ומצליח להשכיח
ממנו הכל?.
לא מרוכז במה שמדברים, מנסה להידבק בצחוק המשוחרר. דקות
פשוטות, רגע מיוחד. ישבה כמו ילדה קטנה וליקקה את השוקולד הנמס
מהאצבעות, הוא צופה בה ומשהו בו נצבט. כאילו בעולם משלה, לכמה
דקות מתעלמת מהמציאות. יוצאת מהבועה, מביטה בו ומסמיקה והוא,
מתקרב אליה וצוחק. מצח אל מצח, אף אל אף, והלב?...
משחקים ארורים. מנסה להתעלם מהמציאות, מאושרת, בשבילו.
לא מרוכזת במה שמדברים, מרוכזת בחיוך שלו, מנסה לזקוף אותו
לזכותה. דקות מיוחדות, רגע חולף. שאריות השוקולד המתוק על
האצבעות, אבל העונג שבשהות לידו מתוק יותר. אוסף אותה
לזרועותיו כמו ילדה קטנה. מצח אל מצח, אף אל אף, כמעט... אבל
לא. והלב נצבט.
הכאב מתוק, העונג מר. לא יכולה יותר.

"מה יקרה אם זה יעבור?" שאלה, ופתאום כבר לא מצח אל מצח, אלא
במרחק נצחים ממנה.הוא שתק, והשתיקה רק הכאיבה יותר. היא רצתה
שיאמר משהו, שידבר, שיסביר, שיתן לה תירוץ לומר את המילים
העצורות שבערו בתוכה. אבל המבט המיוסר הזה שלו... חבל שדיברה.
בעיניים שבורות היא הביטה בו והכניסה ידיים לכיסי מעילה. תמיד
טענה שיש לו מבט מיוסר כשהיא מדברת איתו על רגשות, כאילו היא
מייסרת אותו, היא לא הבינה שהוא זה שמייסר את עצמו. ופתאום הוא
שם לב, גם עיניה עטו צורה של כאב. הסתכלה פתאום רחוק, קמה
ופסעה לאט על הדשא. רצון חזק לחבק, לנשק ולברוח. ממה לברוח,
הוא לא הבין. במקום זה רק קם לוודא שהוא לא איבד אותה עדיין.

לא יכולה להמשיך להביט בפנים הנפולות, צורך לקום ולהתרחק.
פוסעת על הדשא, מנסה לא להרגיש. שומעת את פסיעותיו מאחוריה,
מרגישה את זרועותיו המהססות סביב מותניה, נותנות לה חיבוק,
מוודא שהכל בניהם בסדר. כמו תמיד נכנעת, הרי היא יודעת שהם לא
בסדר.
ידידים- לא ידידים, הרבה מעבר, מממשים הרבה פחות. מלחמה
מייאשת, ברור שתתייאש כשהיא לא יודעת במה הם נלחמים.
הוא צפה בה כשעלתה על הרכבת, חיפש אותה בחלונות.
התיישבה בקומה השניה, מבט קצת אבוד ואז פגשה אותו במבטה, עומד
על הרציף. חיוך נתפרש על פניה, מאוזן לאוזן, והוא לא יכל לשלוט
בחיוך שנתפרש לו על פניו. פרסה את כפות ידיה על השמשה, הצמידה
אליה את האף והביטה בו בעיני גור. הוא ידע שזה בצחוק, כי
ברגעים מסוימים הייתה מתנתקת מהשמשה ומתמסרת לצחוק שהדהד בראשו
למרות שלא יכל לשמוע אותה.
תמיד נפרדים בטוב, כאילו כלום לא קורה. למרות שנשאר בו ההיסוס
הזה, הצורך לבדוק שהכל בסדר באמת, ותמיד משאיר הכל לידי
הגורל.
שלושה שבועות מאז. היא באוטו, נפגשים בבית קפה. וכמו תמיד מחדש
היא טעתה כשחשבה שזמן הוא תרופה. לא תרופה אלא רעל שמתפזר
בתוכה לאט-לאט.
היא נכנסה. אור עמום, רחש קל של אנשים, מוסיקה שקטה וצמרמורת.
מאושר. למה גם היא לא מצליחה?
היא נתנה לו נשיקה קרה על הלחי והתיישבה מולו. והוא, עם
המסורות שלו - קם, נעמד מולה, הקים אותה והביא לה חיבוק.
ולשניות ספורות אלה, היא שוכחת הכל, רק הוא והיא, עוצמת עיניים
עמוק בתוך כתפו, הייתה מסכימה למות באותו רגע ולא הייתה מתבאסת
כלל, אפילו לא קצת.

מסתכל עליה מדברת ומנסה לענות לה בטבעיות בלי לחשוב פעמיים,
ותמיד משנה גרסה, שניה לפני שהמשפט יוצא מהפה, והיא מתקנת אותו
בדיוק לגרסה המקורית שהיתה לו בראש. בלי היסוס, בכנות כזאת
שהפחידה אותו. ממה פחד? מהכנות או מהאמת? פתאום נשתתקה. הוא
ידע שהיא בוחנת, פחד מהשתיקות האלה. שותה את הלימונדה שלה
ומרימה אליו עיניים גדולות מהכוס. מעביר בעדינות אצבעות בשערה,
נגיעה קלה בלחיים, עור חם ורצון בלתי נשלט להיות עוד יותר
קרוב.
עוטפת את ידו בידיה הדקות, מאמצת לחיקה וקוראת למלצרית שתביא
חשבון. משתגע. לא יודע איך להבין. לא יודע מאיפה למצוא את
האומץ לשאול.

שתקה. בחנה אותו, רצתה לבדוק אם יתפתל ממבוכה. מביט בה מוזר,
מרגישה את אצבעותיו עוברות בשערה, "רק לא לגעת" עברה בה
המחשבה. עוצמת עיניים בכאב, יודעת שצריכה להפסיק אותו לפני
שתישבר. מורידה את ידו בעדינות, ולשניה לאמץ אותה קרוב ללב,
לפני שהרגע עובר. משתגעת. רוצה שזה יהיה ככה תמיד ולא ברגעים.
לא יודעת איך לגרום לו להבין. לא יודעת מאיפה למצוא את האומץ
להסביר.
מלווה אותה למכונית, שונא את הפרידות. כאילו הוא מתמודד עם
משהו כשהוא נפרד, מנסה לשלוט על המילים שרוצות לצאת. אפו
בקודקוד ראשה, הריח האהוב, לחיה נשענת ברכות על כתפו וידיה
מונחות בעדינות על החזה שלו והוא עוטף אותה. מרגיש את ידיה
הופכות לאגרופים קמוצים שמרחיקים אותו ממנה. עיניים נוצצות,
כבר לא מאושר אלא מדמעות. מתנצלת. מושיט יד רועדת לנגב את
הדמעה והיא משפילה מבט ומתחמקת ממנו.
"אני לא יכולה ככה יותר, אני צריכה שזה יעבור", היא אומרת
ומניחה יד על לבה. כל-כך הרבה רגשות ואפס מילים. הוא חשב שאם
ישמור אותה קרוב, בלי לגעת ממש, הוא לא ישבור אותה. אפילו ככה
הוא לא מצליח לאהוב בלי לפגוע, והיא האחרונה שרצה לשבור. מביטה
בו ובעיניה רסיסי עולמות. מחפש דרך לאחות את השברים והיא כבר
אינה.

איתו היא הרגישה כאילו היא מנסה לפרוש כנפיים ולא מצליחה.
ובמרחק ממנו, המרחק הנפשי, פתאום הרגשה של כנפיים שבורות. וככל
שהזמן עבר, כאילו מישהו מושך בחוט שקשור ללבה ואוטוטו הוא
ניתק, ומה יקרה אז?
עכשיו כבר לא היה ספק אם הכל בסדר, היה ברור לו שהכל ממש לא.
הוא ידע שזה עלול לקרות, אבל ניסה להאמין שלא.
הוא לא חשב שזאת תהיה ההרגשה, הוא איבד ידידה.
לא ידידה, הרבה מעבר. נפש תאומה? לא יכול להיות שאותה הוא
איבד. עם הזמן הוא התחיל לשים לב לכאב תמידי מתחת לצלעו
השמאלית, כאילו משהו ניתק שם והוא התחיל להיות מוצף כאב.
חודשיים בלי קול. כמו שנתיים, וכבר התרגל לכאב שבין נשימה
לנשימה. מעירה אותו בתשע בבוקר. רק היא יכולה להשמע צלולה
כל-כך בשעות כאלה בבוקר של חופש פסח. לקח לו זמן להתנער ולהבין
שאכן הוא ער ואיתה הוא מדבר ועוד שעה הם נפגשים לארוחת בוקר.
יום שמש בהיר, טוסט, קפה והיא. פשוט מושלם. פתאום קצת זרה,
מרוחקת. Small talk על החודשיים האחרונים. כאילו כלום. שום
אזכור על געגוע או רגש.

"יהיה בסדר", היא אומרת לעצמה ולוקחת נשימה לפני שהיא רואה
אותו שוב. אשרת אדישה שלה, חיוך חם שלו- לא נשברת, כמעט מתחילה
להאמין שזה הצליח. מדברים באויר, לא גולשת לרגשות, לא נכנסת
לאמת. לא מביטה ישר בעיניים, רק ליד. מקשיבה לדברים שאומר ולא
לקול שלו, רק לא להתמכר שוב. שאל אם היא מוכנה לנסוע לאנשהו.
יודעת שלא כדאי. מסכימה.

נוסע מהר, לא יודע לאן. לא רוצה לתת לה ללכת. שיר יפה ברדיו,
עוצמת עיניים, נהנית מהרוח. תמיד היא זו שמתחילה עם
הסנטימנטליות, דווקא עכשיו כשהוא רוצה לדבר, היא שותקת. "אז
זהו? הכל עבר?" שאל בקול רועד, התחיל להאמין שכן. היא הביטה בו
בעיניים מופתעות, ואז השפילה מבט ושתקה, הסתובבה לחלון והביטה
רחוק והשתיקה שלה כאבה לו. לא רוצה להאמין, לא מוכן, יורד
מהכביש בפתאומיות, עוצר את האוטו. יוצא, פותח לה את הדלת,
מושיט לה יד ומעמיד אותה מולו.
"תעני לי", אומר במבט מיוסר. שתיקה. מעביר אצבע על הלחי החמה,
ושוב בקול רך: "הכל עבר?" "כן". משקרת!, דוחפת אותו - "זה לא
הוגן", מתריסה, שוב הביא אותה לבכי. מתרחקת. הפעם לא ייתן לה
ללכת.
זה לא הוגן מה שהוא עושה, היא חשבה שזה נגמר, ופתאום כשעמד
כל-כך קרוב, שוב הרגישה משהו נכרך סביב לבה והיא הולכת לאיבוד
בין רגשות לגאווה. שומעת את פסיעותיו מאחוריה, שוב יוודא שהם
בסדר?

"אני לא מאמין לך" אמר בחיבוק חזק. מנגב את הדמעות והכאב שהציף
אותו זמן כה רב החל להפוך למתוק כשהיא קרובה כל-כך. חיוך
לבסוף.
מצח את מצח, אף אל אף, שפתיים חמות, נשיקה מיוחלת. לב אל
לב...

אושר, תחושה חדשה שלא ידעה איך לעכל. הבטיח שייקח אותה לראות
את הזריחה- "איים". לא האמינה שיקיים. הוא קיים.
כל הבוקר הזה נראה לא מציאותי. עטופה בזרועותיו, מתחת לשמים,
נוף עוצר נשימה של 5 לפנות בוקר. חיבוק חם. לא לעזוב, רק לא
לעזוב...
ביחד, קרובים כפי שמעולם לא היו. צופים בחמש לפנות בוקר
בזריחה.
שונא להתעורר לפני השמש. אבל רק בשביל לראות את החיוך על הפנים
שלה כשהוא עמד בפתח דלתה מוקדם בבוקר, היה קם ככה כל יום.
חיבוק חם, מתכרבלת בתוכו, עוצם עיניים בעונג, כאילו חזר הביתה
אחרי אלפי שנות נדודים. היה מוכן למות באותו הרגע ולא היה
מתבאס כלל, אפילו לא קצת.

"מה יקרה אם זה יעבור?" עיניה כנות. מבט חם ואוהב. והוא, משפיל
מבט ושותק.