מגילת נחום.

פרק א'-

נחום אלקשי לא שומע כל כך טוב. אומר דברים פעמיים. ולו היה אף
ארוך-ארוך, והוא קיבל מכות מהעננים ברגליים, אז הלך לים לשטוף
רגליו. והלך ורגליו ספגו את כל הים וכל הנהרות התייבשו וכל
ההרים וכל הגבעות נעלמו, כי דרך עליהם והיה כבד מאוד. אף אחד
לא יכל לעמוד מול זעמו של נחום, שהיה עצבני כל כך ועלה באש
וירה קוצים וחפצים מוזרים. הוא שטף את אויביו בחושך ורדף
אחריהם, והיה לו מחשבון מיוחד שאיתו שלח מסרים אל יהוה ואמר לו
לא להעיר אותו פעמיים, כי אז הוא יעשה צרות. הוא היה רעב ואמר
שהוא רוצה לבשל קצת אוכל בסירים, אבל הם היו סבוכים אחד בשני
והיה בלאגן שלם. וסבתא וסבא שלו נאלצו להישאר רעבים, אז לא
הייתה להם ברירה וכשהם באו לבקר את נחום, הם אכלו קש, ואפילו
לא היה רוטב לשים על הקש והם אכלו אותו יבש! מלא קש יבש! ויהוה
חשב שזה רע, שנחום התעצל לסדר את הסירים, ושלח לשם יועץ, שלא
היה יעיל כל כך. ואז יהוה אמר שיש לו בקבוקים שלמים של שתיה
מוגזת, ועברו אל נחום והוא לא ענה על זה. אז יהוה התעצבן שנחום
לא הודה לו על השתיה, אז הוא שבר לו את המטאטא על הראש וניתק
לו את המסור, כשנחום התחיל לנסר את הידיות של הסירים. ונחום לא
יכל לנקות וגם לא לנסר את הסירים, וכך סבתא וסבא שלו נשארו
לאכול קש. יהוה הכריח אותו להרוס את הגינה ואסר עליו לזרוע
דברים חדשים ואמר לו להסתובב עם מסיכה כדי שלא ירגיש בושה
כשרואים את פרצופו של נחום, והכין קבר לסבתא וסבא שלו, שנחנקו
מהקש, והיו להם גופות קלות.

פרק ב'-

על ההרים היו רגליים מבשר, שכנראה היו שייכות לתרנגולים, והם
עשו שלום לכל העוברים והשבים, ואז חגי אכל אותם. יהודה כעס על
חגי, ואמר לו לשלם על הנזקים, כי זה היה אוצר לאומי בעל ערך,
ואסר עליו לעבור. "יא בן בליעל!" וכרת לו את כל האצבעות. ואז
נחום הגיע ואצבעותיו הפיצו ריח, שנחום גילה מהר בעזרת אפו
הארוך על פניו, שנוצרו והפכו להיות צרות יותר ויותר והוא צפה
איתם בדרך עם מותניו החזקות ובעל האומץ והכוח. יהוה לא היה
מרוצה מהשטויות שנחום עשה וישב עם יעקב שאהב ואמר שהוא גאון
ישראל, ובקק הייתה מילת קסם, שקרא בה את המשפט מעורר הפלאים
וניסים- "בקקום בקקים-שרים ושוחטים", שהייתה הססמה של רשת
הקצבים הגדולה במדינה בימים ההם, שהם עשו את רגלי התרנגולים
שעושות שלום. נחום נזכר שכשהוא היה קטן, הוא היה הולך בתור ילד
לגן גבריהו. גבריהו היה דוד שלו, שניהל גן, והיו בחצר של הגן
תולעים שנכנסו לחיתולים של ילדי הגן וגרמו לעור שלהם לשרוף
כאילו שהכניסו להם לשם פלדה רותחת. והאוטו של הגננת ביום
האחרון, התולעים חפרו בו והרעילו את הגננת של נחום. האוטו גם
הוא נשרף באש-פלדה, ובפסטיבל החוצות הרכב התהולל וכל הערסים
קשקשו ברחובות וגם על האוטו. נחום כעס שהם גנבו לו את כל האבק
ושהוא לא יכול לכתוב, אז הוא לקח ספריי-יקרים (ספריי שלג של
הימים ההם) וכתב- "נחום היה פה". ועל המראה היה כדור-דיסקו,
שזהר כמו לפידים וברקים מתרוצצים (!). המראות האדירים של תקופה
זו ייזכרו בליבו של נחום הכושל בהליכתו, ומיהר ללכת לחומה
להכין סכך לזכר המאורעות. כל הנהרות יפתחו שעריהם, והיכל
הזיכרון נמוג והתפוגג לנגד עינו של נחום כשהקללה הוסרה, ויחד
עם כל הדברים המתרסקים גם אפו הפך קטן שוב והקללה נגמרה. הגיע
צב, שגילה לנחום שהוא צריך להגיד את הססמה של חברת הקצבים ואמר
"בקקום בקקים-שרים ושוחטים" ויעלה קולו, ואמא שלו המנוחה נגלתה
אליו בעננים כמו מופאסה וקולו חדר כמו יונים מתופפות על הלב
שלו, שדפק בעוצמה. וירד המון גשם והיה מרגש וכולם בכו, גם נחום
והצב, ונוצרו נהרות שוב בברכת מים והיו ניסים וכולם עמדו
והסתכלו ולא הזיזו את המבט מכל הכסף והזהב ונפלו על נחום ואין
קצה לכל הטוב, שנחום קיבל. והוא ניסה לאסוף הכל, אבל היה לו
כבד מדי, כי היו שם יותר מדי כלי חמדה כמו סכינים ומזלגות
ואפילו מסננת. כולם שמחו מאוד והחליט לברך על כל מה שקיבל עם
ססמה מיוחדת, שהוא וחבר שלו מהחוג ג'ודו המציאו- "בוקה ומבוקה
ומבלקה", כשהם היו יורדים על הילד הרוסי מהחוג, ששר שיר בקולו
היפה, וליבו נמס מהתרגשות, וקיבל פיק ברכיים וחלחלה במותניו
(שהיו חזקות) והפרצוף שלו התכווץ, כי היו פירורים שנפלו כמו
גשם. הוא נזכר שבמעון של דוד שלו, לפני שהוא נהרס, באו אריות
ורעו בכפרים, שהלך בהם נחום והאריות אחריו, ומצא גור אריה מת
ונחרד כמו שלא נחרד אף פעם. והאריות החליטו לנקום וטרפו ילד
מהגן, שהרג את הגור וחנק לביאות, שטרפו את כלב הפינצ'ר שלו יום
קודם לכן, כשהביאו למעון. יהוה כעס על החבר של נחום ואמר "נאום
צבאי" ועשה אפקטים של הבערת רכבת, שתעלה באש כמו ביוניברסל
סטודיוס, ואכל חרב. ואלה היו רק אפקטים, אך הילד נבהל, לא
השמיע יותר קול. לאחר שנחום נזכר בזה, הוא הלך לישון.

פרק ג'-

פרק ג' מאוד טיפשי, לכן אני לא אשים אותו.