יושבת מול המחשב, בוהה במסך השחור. רינואה מחזירה לי חיוך מתוך
מערבולת הפרחים הנצחית הזאת שסובבת אותה. אף פעם לא התרכזתי
בחיוך הזה יותר מדי, אבל עכשיו הוא נראה... אני לא יודעת, קצת
כמו החיוך ששלחתי לו כשהוא הלך, חצי עצוב חצי מתגעגע. חצי
משלים על המצב.
אני יודעת שהוא יחזור אולי אפילו עוד שבוע, אבל השבועות נמתחים
באיטיות מעצבנת בזמן האחרון.
אני עדיין יכולה להרגיש את השפתיים שלו, כאילו שאם אני אתקרב
רק עוד סנטימטרים ספורים אני אוכל שוב לנשק אותו.
רק לפני כמה דקות הוא עוד היה כאן, שכחתי עד כמה התגעגעתי
אליו. אבל אפילו אחרי כל הסופשבוע הזה אני עדיין מרגישה שלא
מיציתי את הביקור, שלא הספקתי, שלא הצלחתי...
זה תמיד קורה לי, הוא מודיע שהוא יבוא, מהבוקר אני יושבת,
מחכה, חולמת, בודקת אם הוא בא, חושבת שהנה עכשיו, עוד דקה, אני
אשמע דפיקה בדלת והוא יכנס עם החיוך שלו שיקפיץ לי את הלב.
עם כל צלצול טלפון שנשמע אני בטוחה שזה הוא, מצפה לשמוע את
הקול שלו או שאמא תגיד "זה בשבילך!" אבל זה לא הוא. זה אף פעם
לא הוא.
רק כשאני כבר מתייאשת הוא פתאום מצלצל ותמיד שאני לא מצפה לזה
הוא בא. ככה. דופק בדלת.
ותמיד הנשיקה הראשונה מסחררת אותי מחדש. בכלל, רק להריח אותו,
כל כך קרוב אליי.
וכשהוא הולך אני יושבת, שוב, לבד, עוד מרגישה אותו, עוד יכולה
כמעט להריח אותו ולא מאמינה שעד לפני שנייה הוא עוד היה כאן.

אני שוב פה לבד ושוב הספקות האלו. כל כך מעצבן, למה אי אפשר,
אפילו רק ליום אחד, להיות בטוחה? תמיד חושבת, מה היה קורה אם
זה היה אחרת ומה עדיף, ואם יש דבר כזה אהבה אמיתית?
גם אני לא מבינה למה אני תמיד חושבת על זה, תמיד מייגעת את
עצמי במחשבות על למה ואיך ואולי ואם במקום לחיות את החיים
במלוא עוצמתם.
תמיד ניסיתי להגן על עצמי מפגיעה עד שהבנתי שחייבים להיפגע
בשביל לחיות באמת.
אז מה עכשיו?
כל המחסומים האלה, שאפילו לא שמתי לב שאני בונה אותם, עכשיו
קשה לי להיפטר מהם. רוב הזמן אין לי מושג למה אני עושה או לא
עושה דברים, למה אני בוכה, מה זה הגוש הזה שיש לי בלב ולמה
כואב לי כל כך?
אומרים שחיבוק מרפא את הכל. הלכתי לאמא להתפנק קצת, אבל היא לא
הבינה מה אני רוצה. למה אי אפשר לתת קצת אהבה?
לפעמים אני לא מבינה בעצם איך אנשים אמורים לדעת שאני מרגישה
ככה, אם אני אוטמת את עצמי כל כך.
יש ימים שאני קמה וחושבת, אולי אחד מהחברים שלי צריך אותי
עכשיו, אולי הוא צריך רק חיבוק, חיוך, תשומת לב. כמו שאני כל
כך צריכה לפעמים. אז אני הולכת לכולם ומחבקת אותם חזק חזק כי
גם אם הם בעצם לא צריכים את זה ממש זה אף פעם לא מזיק.
ואני תמיד מנסה להבין מה הולך להם בראש, למה הם עושים דברים
ומתי הם עצובים, מתי הם מסתירים את מה שהם באמת חושבים. ואני
אף פעם לא יודעת, אני אף פעם לא מצליחה ותמיד מקבלת הלם מחדש
כשאני מגלה.
וכשהוא היה עצוב הייתי שם בצד והייתי כל כך חסרת אונים כי לא
ידעתי מה לעשות. רציתי לחבק אותו בכל הכוח ולהבטיח לו שהכל
יהיה בסדר. רציתי להסיח את דעתו קצת או אפילו רק לשתוק ולתת לו
לדבר. אבל הייתי כל כך רחוק משם, כל כך רחוק ממנו ומהכל, ולא
יכלתי לעשות כלום חוץ מלהגיד לו שאני אוהבת אותו.
ואני לא יודעת אם זה עזר. אבל אני מקווה. ויודעת שהרגש הזה
שעולה בי עכשיו, מוכיח שאני לא כל כך אטומה ויש לי רגשות
ולמרות שלפעמים אני מסתירה אותם אפילו מעצמי, אני כן אנושית.
מסתבר.

פוקחת את העיניים.
עוצמת אותם.
לילה טוב.