שלוש בנות יושבות על הספסל. בוהות קדימה. אין לאן להסתכל. תחנת
האוטובוס בה הן נמצאות מאיימת לקרוס עליהם. האיומים לא נשמעים.
הצללים שבוקעים מהעולם הגווע הזה הרבה יותר  נוראיים מכמה
ציוצים של תחנת אוטובוס.
ממולם ישנם בתים שעברו את השלב של להיות בתים. הגגות קרסו
פנימה, המלט מתפרק. החלונות שבורים ורסיסים מכסים את הרחוב יחד
עם חתיכות עץ, בדים, טלביזיה מפורקת. שאריות של הרס. שובל של
דברים יקרים שאנשים ניסו להציל כשהם נסו מפני סוף העולם.
השמים שקטים. אין ענן אחד. הכוכבים מאירים את ההוכחות שפעם,
לפני עידנים שלמים , היו פה חיים.
ואנשים רצים. אנשים צורחים.
אישה נכנסת לקו ראיה של הבנות. רצה. צורחת. מחפשת את הילד שלה
בין ההריסות. מוצאת חלקי גוף ומנסה לראות אם השברירי אנשים
מוכרים לה.
עשן מיתמר באופק. והקולות של אנשים נשרפים בחיים נישאים עם
הרוח לכל פינה אפשרית.
חלק מהאנשים מתים, או מתו. חלקם מנסים למצוא פיסה של המציאות
הקודמת. חלקם מנצלים את המצב, גונבים ושוללים אותנו מהשקט
שאחרי הסערה.
חלקם בודקים את השעון לראות מתי האוטובוס יבוא.


מוקדש לשירן. שנתנה לי השראה וסבלה את הסרט שלי.