מבט ממושך לעבר הטלויזיה, תמונות מרצדות מהולות בוודאות
מכאיבה, וודאות שהכניסה שלוש משפחות לעולם השכול.
משפחת אברהם משפחת אביטן ומשפחת סואעד.
ואני מסתכלת בתמונות המרצדות של שלושת ארונות הקבורה כמעט בלי
להבין את המשמעות שמאחוריהן.

"זה הקיף האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני יעלם..."
אוקטובר 2000, עם הגשמים הראשונים, שלושה ילדים יפים נעלמו.
עד עכשיו ההעלמות והחטיפה התעטפה באי וודאות נטולה בתקווה
שהחזיקה את המשפחות בשפיות בתוך 40 חודשים של מחסור מוחלט בה.

תקווה שהיום אבדה.
שלוש משפחות ועם שלם שלא מצליח לא לבכות למרות שהבטחנו, למרות
שהשמיים גדולים והדמעות קטנות.

"אני רוצה לטפס על ההרים -כי הם שם, לבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צוות חיים אחרות, ואם המתים ממשיכים לחיות?!"
אין לי ספק שלכל אחד מכם, ילדים יפים, היו עוד כמה הרים לכבוש
ופסגות גבוהות לגעת בהן, אך לא עוד...

האם המתים ממשיכים לחיות?
ביום הזה, בשעות האחרונות התעוררנו לתוך תסריט של מציאות
כואבת, ממושכת שהפכה לוודאית.  עכשיו, כבר נגמרו השאלות, לא
עוד תקוות רחוקות ותפילות אחרונות... ומה שנותר זה רק לזכור
שהבטחנו לא לבכות כי השמיים גדולים והדמעות קטנות, לעצום את
העיניים כל גשם ראשון (בכל יום) ולחשוב אליהם - אליו.

אני בטוחה שאם הבנים היו חוזרים הביתה חיים, אם הם היו עומדים
על מולדת כאובה בריאים ושלמים, הם היו רוצים לראות אותנו ואת
משפחותיהם מאושרות.
ואחרי מבט ממושך לעבר הטלויזיה, לעבר התמונות המרצדות של שלושת
ארונות הקבורה שמעלים בי כאב וצער, אני מנסה לחזור לשגרת חיים,
להיות חזקה.
לזכור, שביום הזה אני יחד עם אומה שלמה צריכים לעטוף שלוש
משפחות יקרות.
אני מזדהה עם הכאב המוכר של האבדון, זוכרת את העיניים את
החיוכים הנבטים מהתצלומים, זוכרת את הרגעים היפים של החיים,
ויותר מכל את מה שהם היו רוצים שיקרה - שנהיה חזקים.
זוכרת את הקיץ האחרון שלהם איתנו, שלנו איתם.
זוכרת שחורף עכשיו - וכאן, הוא כבר לא קיים.


יהיה זיכרם ברוך.