היא הסתכלה עלי, את נשימותיה שמעתי כמו היו מחוברים למיקרופון.

היא הביטה עליי במבטה העצוב אך מבין, ונשמה נשימה חדה, כמו
קיבלה התקף במחשבותיה.
"איך אתה יכול לחשוב כך? לומר את מילות הזילזול הללו? לחשוב
שבעצם דיברי הזילזול נבעו מהעובדה שזאת אשמתי. הסתכלתי עליך,
הסתכלתי על הידיים שהעברת על הגוף העירום! ראיתי הכל, את מבט
האושר שהיו בעינייך, את המבט שלא הופנה לקראתי כאשר נגעת בי.
אולי... אם היית אומר לי את זה פעם, לפני שהמחשבות שבראשי היו
רק עליך... הייתי מבינה! הייתי מנסה להתחיל דברים מהתחלה,
מניחה הכל בצד, כן - הייתי סולחת! עכשיו אתה אומר לי להתחשב
בנסיבות, אילו נסיבות? אני לא רואה את ההבדל!" היא באה לחבק
אותי, מנסה לקבל נחמה. קירבה את שפתיה אל שפתיי, הזזתי את
הראשי - לא רציתי להכאיב לה שוב פעם. "אתה משחק בי, זה מה שאתה
עושה!" היא הפצירה, כאשר בינתיים הרחיקה את גופה הנשי מגופי.
"אני יודעת שאתה סתם חושב כך. אתה אוהב אותי, תגיד את זה, אתה
יודע שזה נכון. תראה אותי, תראה כמה דמעות אני מוציאה עליך
ואתה... אתה בלי רגש! מתחבר, מתחבק, שוכח שאני פה, שוכח שאני
בעצם היחידה שאוהבת אותך. למה נתת לי לסבול? למה לא אמרת לי
לעצור?
פחדת לספר לי על הרומן המזעזע, פחדת לפתוח בפני את הקלפים שהיו
מוסתרים בשרוולך. העדפת, שאני אצפה מהצד, לראות את שניכם
שוכבים כך על המיטה שהייתה תמיד מוכנה רק לי. רצית שאראה שהכר
שהיה מונח ליד ראשך - הוא כבר לא שלי.

זאת לא הדרך, יכולת לרמוז, אבל לא לקפוץ כך כמו איזה תינוק
פחדן.
תחשוב, אם היית במקומי מה היית אומר? מה היית חושב?
אני, צופה כמו בסרט אהבה עצוב, על חברי, על אהובי מקיים אהבה
עם חברו הטוב ביותר.
ועכשיו אני מבקשת שתלך ותקח אתך את האהבה שלי, כי אני לא יכולה
לסחוב אותה יותר."
היא הובילה אותי לדלת חדרה ובלי הנשיקה הרגילה נפרדנו ולא
התראינו, כמו הציפורים הנודדות....