כשנהדפה השיירה
לעבר תחנת הרכבת
על ידי הגרמנים החמושים
נהדפה איתם
גם ילדה אחת,
שביקרה באותו יום
את חברתה
בגיטו הנצור

אידה, קראו לילדה הבלונדינית,
שלא נראתה כלל כיהודיה.
למרות שהיתה רק בת שלוש-עשרה,
ידעה כבר,
כי מאלה שהלכו לרכבת בעבר
אף אחד לא חזר.

אידה רצתה לברוח מהשיירה
וניסתה לשכנע את חברתה, יהודית,
שתצטרף אליה, כדי שלא תברח לבדה.
יהודית פנתה לאימה לבקש רשות
וזו אמרה לה:
"לאידה כבר אין מה להפסיד,
היא לבד בעולם הגדול,
אנו כמשפחה עדיין ביחד
וביחד נלך לרכבת ונחיה או נמות"

אובדת עצות פנתה אידה
לחברה אחרת, שרה,
והציעה לה לברוח איתה.
גם שרה פנתה לבקש את רשותה של אימה
וזו ציוותה עליה:
"ברחי עם אידה, שרה'לה
את עוד צעירה,
אנחנו כבר חיינו את חיינו
ואת עדיין לא"

אידה אחזה בידה של שרה וביחד
ניצלו רגע אחד שבו תשומת לב הזקיפים
הוסחה ונמלטו מהשיירה כשצליל היריות,
שנורו לעברן מלווה אותן בדרכן.

(המשך יבוא)