הגורל משכתב לי את החיים. כל פעם שאני עושה משהו זה כבר נכתב
מראש. כל מילה שיוצאת מגרוני נכתבה כבר מלפני מליון שנה וכבר
הוחלט שאני הולכת להגיד אותה. הכאבים שאני חשה כבר נכתבו,
הרגשות שאני מרגישה כל פעם מחדש גם.
לפעמים אני חושבת איך אפשר לשנות את הגורל שיצא ככה, שכל דבר
שאני ארצה יקרה, אבל זה גורל שכבר נחתם ונסגר מסלולו, ואי אפשר
לשנותו. משנולדתי ידוע מה יהיה עתידי. היכן אני אתחיל והיכן
אסיים.

הלוואי ויכולתי לדעת את העתיד, העתיד שלי, מה יקרה לי בכל שלב
ושלב בחיי, מתי אמות והכי חשוב, מתי סוף-סוף אתאהב ויתאהבו בי.
הגורל כל כך אכזרי אלי. מסתכלת על כולם ורואה רק שמחה ואושר,
כאילו שאור קרני השמש מאיר אותם ומלטף אותם בחמימות ואני
איכשהו נזרקתי לקור לקפוא למוות. כל רצוני הוא להבין למה דווקא
אליי הגורל מתאכזר, מדוע הוא גורל כל כך רע.
אולי אני זאת שקובעת את גורלי שלי, זאת שמעצבת את העתיד? אולי
האור שמלטף אותם גם מאיר עליי, אבל בחום שלפעמים הוא רע, כמו
קרני שמש שקרניות, כשחושבים שיהיה חם ובעצם קר? אולי אף אחד לא
מלטף אותי והקור הוא זה שרודף אחרי ולא נותן לחום להאיר ולחמם
אותי?

כל מה שרציתי זה להבין את הגורל, ולתת לדברים לזרום כמו נהר
ללא סכר. אולי כל הדברים הרעים שקרו לי הם בעצם רק לטובה
ובהמשך יהיה רק טוב, כי זה כל מה שנשאר. אבל את זה אני לא
יכולה לדעת בוודאות עדיין. את זה אני אדע רק עוד כמה שנים,
כשאגדל ואולי אתאהב, אולי אמות, אולי אגדל ילדים ואולי
אתחתן... הכול אולי. סימני שאלה שמעיקים על נשמתי עם כל יום
שעובר. אולי הגורל הוא החיים שלי?



תודה לירי, על העזרה והתמיכה. תודה שאת שם כל פעם.
והיצירה הזו היא גם שלך - תודה על הכל!